Korah 5776: How Much is Your Child Worth?

“Which do you prefer—your firstborn child, or the five coins required to redeem him?”

This disconcerting question is part of the ritual known as pidyon haben, the redemption of the firstborn son. Rabbi Asher ben Yehiel (13th–14th centuries) reports this question as part of the liturgy from the geonic period in his Talmud commentary, and it is duly repeated by his son Rabbi Yakov ben Asher and later codifiers of Jewish law.[1]

How does the ritual go?

The mitzvah of pidyon haben applies only in a narrow set of circumstances: if a woman from an Israelite family delivers a son in a vaginal birth and has had no previous pregnancies, and the father is not himself akohen (priestly descendant). In that case, on the 31st day of the child’s life, the parents are supposed to “redeem” their son from a kohen. The kohen asks them the “Which do you prefer?” question, and—assuming they answer, as expected, that they prefer their child—the kohen agrees to serve as a proxy for the child, in return for the five silver coins. The kohen takes the coins and declares them to be in place of the child, then the parents say blessings, and everyone enjoys a festive meal. It is like a bris, but without the surgery.

What is the source of this idea that a firstborn child must be redeemed? God explains to Moses that on the day that the Egyptians’ firstborn sons were killed in the tenth plague, “I sanctified to Me every firstborn in Israel, whether human or beast” (Num. 3:13). The law is expanded in our Torah portion, Korah, to clarify that firstborn humans, and also non-kosher animals such as donkeys, must be redeemed with five silver coins, whereas kosher animals are to be presented as gifts to the Temple: “You shall have the firstborn of man redeemed . . . take as their redemption price, from the age of one month and up, the money equivalent of 5 shekels by the sanctuary weight, which is 20 gerahs” (Num. 18:16).

While the mitzvah refers specifically to boys because of the association with the tenth plague, in our day we may expand the concept of redemption to girls as part of their own birth rituals. Indeed, baby-naming ceremonies for girls are often scheduled around the one-month mark in order to connect them to this ancient rite of passage.

But let us return to the kohen’s curious question, “Which do you prefer, your firstborn child or the five silver coins required to redeem him?” We have learned already that it is a commandment to redeem the child with the five silver coins. Why then does the medieval liturgy present this as a choice? When else do we ask Jews whether they would care to perform a mitzvah? Isn’t the essential meaning of mitzvah “commandment?

Already in the 15th century, the parents’ question seemed out of place. Rabbi Israel Isserlein points out in his legal commentary that the child must be redeemed (Terumat Hadeshen #235). If not, then what would thekohen do with him? He can’t enslave him, and he can’t really adopt him and raise him as a kohen—the child belongs with his parents! The question then is rhetorical, not a real choice. But what then does it mean?

The 17th-century sage Rabbi Ya’ir Haim Bachrach addresses this question in his responsa (Hut Ha-shani #92). He says that the point is to endear the mitzvah to the father. Perhaps the father is worried about the expense of the five coins, and also the much greater expense of raising his son. Presenting the moment as a choice is a way of giving him agency in what may be an anxious time. Rabbi Bachrach has second explanation: the father could in fact ignore his obligation and let his son redeem himself when he grows up. In that sense, the kohen indeed presents a valid choice—what do you want more, the kid or the coins? But the former reading seems more likely—the kohen is making a point: Yes, this mitzvah is expensive; in fact, it is only the beginning. As a parent you need to choose, today and every day, to be responsible for this precious child of yours. Are you ready? Then here is your child; take good care of him!

I find this rare ritual moment to be poignant. At the beginning of the journey of parenthood, a new mother or father is overwhelmed with joy but also with responsibility. A vast realm of obligations has arrived together with their infant child, and thousands of decisions lie before them. Enormous expenses, more than they could have anticipated, are suddenly theirs. Thirty-one days into the journey, they are likely tired, cranky, and bewildered. At this very moment, a representative of our ancient tradition presents them with a choice—which do you prefer, your child or some money?

After a dramatic pause, the parent or parents look at their child—their precious, perplexing child—and they claim it from the priest. They say, “I want my firstborn child—here are your coins.” And so a journey begins. There will be many multiples of those five coins paid—for food and clothes, medicine and education, culture, camp, and hopefully their child’s marriage. But at this early stage, the new parents resolve to set aside their material worries for a moment. They redeem their child, praise God, and give gratitude for the gift of life.

 

[1] Rosh on Kiddushin 29b, #42 (JTS Professor Neil Danzig identified the geonic source as Shaarei Teshuvah, #47). Tur and Shulhan Arukh, YD 305.

שמות פרק יג פסוק יג

וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:

במדבר פרק יח, טו-טז

(טו) כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה’ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה: (טז) וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא:

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט עמוד א

לפדותו. מנלן? דכתיב: כל בכור בניך תפדה. והיכא דלא פרקיה אבוה – מיחייב איהו למפרקיה, דכתיב: פדה תפדה.

טור יורה דעה הלכות פדיון בכור סימן שה

בתשובת הגאונים תיקון גאונים לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי דמייתי אבוה בריה קמיה כהנא ומודע ליה לכהנא דבכור פטר רחם הוא ולישיילי’ כהנא מאי בעית טפי ברך בוכרך או ה’ סלעים דמחייבת למפרקיה בהו וליהדר ליה ברי בוכרי בעינא טפי והילך ה’ סלעים בפורקניה ובהדי דיהיב להו בידיה מברך בא”י אמ”ה אקב”ו על פדיון הבן ושהחיינו והדר מזגא לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך בפ”ה ובורא עצי בשמים בא”י אמ”ה אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק אבריו מאתים וארבעים וה’ איברים שיש בו ונפח בו נשמה כדכתיב [בראשית ב’] ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ועצמות וגידים סככו כדכתיב [איוב י’] עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני וצוה לו מאכל ומשתה וזימן לו שני מלאכי השרת לשמרו במעי אמו דכתיב חיים וחסד עשית עמי ופקודתך שמרה רוחי אביו אומר זה בני בכור ואמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני חמש סלעים נתחייבנו ליתן לכהן בפדיונו כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף ה’ שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא וכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו האל לתורה ולחופה ולמעשים טובים בא”י מקדש בכורי ישראל לפדיונן ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ולאמו וכי פריק איהו לנפשיה מברך על פדיון בכור וכתב א”א הרא”ש ז”ל ולא נהגו באשכנז ובצרפת שיברך הכהן ברכה זו שלא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא נתחדשה שום ברכה ועוד למה יברך הכהן ואינו עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה.

Advertisements