A Tale of Two Dystopias: Noah 5777

Does it feel lately that the fate of the world is at stake? If so, the Torah seems intent to validate and deepen our concern. Here we are just days before one of the most disconcerting elections in American history, and we have also arrived at Parashat Noah, the original dystopian tale.

In fact, our Torah portion includes two dystopias, each of which relates to a distinct constellation of political fears. The first presents as a natural catastrophe—rising flood waters that will wipe out all human habitations on land—but which the Torah ascribes to the consequence of human irresponsibility. A flawed hero manages to salvage what can be saved and rebuild society, but only after it suffers grievous losses.

The second calamity is more of an imagined disaster than a present threat, one in which fear-driven policy leads to self-inflicted damage. The builders of the tower of Babel are terrified of being dispersed across the land and losing their identity. They respond by building a huge skyscraper to “make ourselves a name,” but are instead dispersed both physically and culturally, becoming estranged and distanced from one another.

It would be simplistic to draw an analogy between the two calamities of Parashat Noah and the two sets of fears expressed by our political parties. Still, it seems that Hillary Clinton voters are not infrequently concerned about calamities such as climate change, warfare, and failed economies—catastrophes that are caused or exacerbated by human misconduct and which have the capacity to destroy entire cities, if not nations. In this they are like Noah and his family. Donald Trump voters, on the other hand, resemble the builders of the tower. They are animated by fears of immigration and lost hegemony, both cultural and financial. They respond with support for a literal tower builder whose famous name is their rallying point to strengthen and concentrate their cause.

The flood story is relatively unambiguous, despite being textually complex. Humanity has come to practice hamas, a Hebrew word meaning “violence.” This behavior so disgusts the Creator that God “regrets” making people, and resolves to start over with Noah and his family (Gen. 6:11-18). Noah is far from a perfect hero. He seems distant from others, both his family and his neighbors, and does not even attempt to argue with God or to build a coalition of the righteous to avert the calamity. He gets right to work on his ark project, immersing himself in the myriad details required to make it float, but fails to convince skeptics about the dangers or the decisions demanded to avert disaster. In the face of tremendous threats, Noah focuses on technical details, failing to reach the hearts of his potential audience. Is Noah a successful leader? Perhaps, but one wonders if greater success would have been possible with a less guarded persona and a more open style of communication.

What worries animate the tower builders? Is moving around the land such a bad thing? Didn’t God command humanity to be fruitful and multiply, filling and even conquering the world? The ancient Rabbis understood that the tower builders intended no less than to displace God. In the Talmud (BT Sanhedrin 109a), Rabbi Nathan connects Genesis 11:4, “let us make a name for ourselves,” with Exodus 23:13, “Do not recite the name of other gods.” Just as one text refers to idolatry, so too does the other. This interpretation is offered in the names of different rabbis in midrashic sources. Tanhuma reports Rabbi Shimon b. Yohai’s claim that the builders planned to place an idol on top of the tower to ward off any demands to be made of them by God. They were afraid, and used the idol for self-defense. A parallel tradition beginning with Mekhilta of Rabbi Ishmael explains that this tower project was all about arrogance. The people wished to make themselves rich and famous, but instead they were punished by becoming destitute refugees.

Medieval commentator Rabbi Abraham ibn Ezra explains that the people of Babel sought to impress later generations with their accomplishments—what a great tower they had built! This yearning for greatness and reputation was also their undoing, leading them to precisely the catastrophe that they most feared: dispersion, confusion, and lost hegemony.

Rabbi Shelomo Ephraim b. Luntshitz observes in his 17th century Bible commentary Keli Yekar that the building project was not inherently evil. Perhaps the people merely sought to prevent civil strife by expanding their city and making room for more residents? But when they stated, “let us make a name for ourselves,” they revealed their true motivations as being far more base: Fame and power were their ultimate goals, not peace and prosperity for all. And so they failed.

I expect that every reader of this commentary has her or his own understanding of both the portion and the current political climate. Perhaps we can nevertheless agree on a few things. First, no one looks great by the end of this portion. Second, fear makes for bad policy, whereas moral conduct is the ultimate ark for riding out a storm. If a society can identify its core values and take rational steps to address its challenges, then the end result can be noble strength rather than dissolution. Finally, arrogance undermines even good intentions. Building a tower is not inherently evil, but a constant concern with making one’s name great will surely lead to ruin. Expanding the circle of responsibility and of reward is the way to avert the calamities understood by our ancestors and faced by us today.

Parashat Noah sweetens the acrid taste of its dual dystopias by introducing the family of Abram and Sarai at the end. They are exemplars of compassion, courage, and responsibility. May we deserve to have such leaders again, and may we each take responsibility for our future by supporting candidates who stand for moral values and effective policies.


בראשית פרק יא

(ד) וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ: 

שמות פרק כג פסוק יג

וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל־פִּֽיךָ: 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קט עמוד א

תניא, רבי נתן אומר: כולם לשם עבודה זרה נתכוונו, כתיב הכא נעשה – לנו שם, וכתיב התם ושם אלהים אחרים לא תזכירו, מה להלן עבודה זרה – אף כאן עבודה זרה.

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דשירה פרשה ב

וכן אתה מוצא באנשי מגדל שבמה שנתגאו לפניו בו נפרע מהם שנ’ ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ ואחריו מה כתיב ויפץ ה’ אותם משם (שם /בראשית/ יא). 

בראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לח

ונעשה לנו שם, תני רבי ישמעאל אין שם אלא עבודת כוכבים. 

מדרש תנחומא (בובר) פרשת נח

[ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם] (שם שם /בראשית י”א/ ד), אמר ר’ שמעון בן יוחי נטלו ע”ז ונתנוהו בראש המגדל, [אמרו] אם גוזר הקדוש ברוך הוא עלינו גזירות יהיה כנגדו ומעכבו, ואין הלשון הזה ונעשה לנו שם, אלא לשון ע”ז, שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כג יג)

אבן עזרא בראשית שיטה אחרת – פירוש פרק יא

(ה) אם הסתכלנו דרך הפשט, ראינו כי לא נענשו אנשי דור הפלגה, רק שנפוצו על פני כל הארץ הפך מחשבתם. כי הם אמרו מגדל וראשו בשמים כדברי משה: ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים ט, א). וידענו, כי המגדל גבוה מהערים. ונעשה זה בעבור שני דברים: האחד – ונעשה לנו שם, שיראו הדור האחרון הבא אחרינו גבורתנו וכח מעשינו, והשני – פן נפוץ. והנה, יהיה המגדל לכל רועה וזורע והולך דרך רחוקה כמו מגדל לתלפיות (שה”ש ד, ד) להראות המקום שלא יתעו הרוצים לשוב אל מקומם. ובא בדרש, שרצו להלחם בשם. 

כלי יקר בראשית פרק יא

וזה טעם הפלגה, כי מתחילה היו כולם שפה אחת ודברים אחדים והיה שלום ביניהם, וחששו המה פן על ידי שיתרבו בארץ יתפזרו, כי לא תשא אותם הארץ לשבת יחדיו במקום אחד, ויבואו לידי מלחמות כי תמיד מלחמה מצויה בין יושבי מדינה זו ליושבי מדינה אחרת. על כן אמרו הנה עכשיו אנחנו עם אחד שפה אחת ויש לחוש פן נפוץ בהכרח איש מעל רעהו ותפסק האחוה מבינינו, לפיכך נבנה מגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, כי בנוהג שבעולם שכל אדם יש לו חשק ורצון לבוא לדור בעיר גדולה מקום קיבוץ אנשים רבים ואז נהיה לעם אחד ולא נפוץ איש מעל אחיו. ובאמת אילו לא היו אומרים ונעשה לנו שם, הטיבו את אשר דיברו והיו באים עד תכלית השלום מצד מגדל זה, אמנם באומרם ונעשה לנו שם, גילו כל מזימות לבבם כי כוונתם שיצא שמם בעולם ויקראו בשמותם עלי אדמות אנשי המעלה, והיה גלוי לפני ה’ יתברך שעל ידי שהם מבקשים לקנות שם בעולם יבואו אל ההיפך אשר חשבו: