Head Home Little Bird! Mishpatim 5777

A little gosling is all alone in a field, hopping mad. Perhaps it is cheeping at every stranger who passes, “Are you my mother?” But according to the Talmud, each stranger is asking, “Are you my gosling?” In Bavli Bava Batra 23b, the Mishnah states that if a gosling is found within fifty cubits of a dovecote, it is presumed to belong to that owner. Outside of the fifty-cubit radius, it is a case of finders keepers.

Still, the Talmud is exceedingly concerned with the mitzvah of returning lost property, השבת אבידה, which is also a concern of our portion at Exodus 23:4: “When you see your enemy’s ox or ass wandering, you must take it back to him.” But how to determine whose property the animal is? Our Mishnah makes it seem straightforward, but then continues to complicate matters, demanding an environmental scan to see who else could be a likely owner.

In the Gemara, Rabbi Hanina states that two biblical principles are at play—preponderance (rov) and proximity (karov). If I find a gosling, I must ask who owns the most birds in the area, and also, whose birdhouse is closest. Between the two considerations, Rabbi Hanina claims that preponderance has priority. So, the gosling might be 25 feet from A’s birdhouse, but if B owns twice as many birds, even if they live a little further, then our unclaimed gosling is likely to belong to B.

From where do the biblical principles of rov and karov derive? For the second principle, karov, the rabbis recalled the case of an unsolved murder in an isolated ravine—responsibility is assigned to the closest town, even if a larger town in also nearby (Deut. 21:3). For the principle of rov, the sages didn’t need to search so far. Just two verses earlier we read the following: “You shall neither side with the mighty to do wrong—you shall not give perverse testimony so as to pervert it in favor of the might.” (JPS) This verse would seem to have nothing to do with lost property or the preponderance of birds in competing henhouses. The plain meaning of the verse is that of the Aramaic Onkeles translation—do not refrain from teaching/ruling according to what is correct in your eyes, and do not show deference to the mighty.

However, this verse has been taken on an exegetical spin by the sages. From it they derived many rules of court procedure, including the need for a supermajority in order to convict in capital cases. In his Torah commentary, Rashi says something quite remarkable: “On this verse there are many interpretations from the sages of Israel, but the language of the verse does not fit with any of them.” Rashi goes on at length to summarize what the sages derive from the verse before again dismissing them as disconnected to the verse. The plain meaning, he feels, is that a judge should not be influenced by the mob, but should always rule truthfully, no matter how much pressure is placed on them.

Still, in his Talmud commentary to BB 23b, Rashi accepts that the biblical source for Rabbi Hanina’s claim is indeed this verse about “inclining toward the majority.” If a bird is found hopping just outside of one birdhouse, but a bigger flock is a bit further away, then Rabbi Hanina would return the bird to the bigger collection.

It is puzzling that the sages of the Gemara set aside the Mishnah’s statement that a bird found more than 50 cubits from a dovecote belongs to the finder. In the second chapter of Bava Metzia (These are the found objects) they focus on the concept of despair—the presumption that an owner gives up on his property as lost, which then entitles the finder to keep the object. The rabbis create a system that eases this transfer of ownership, whether because of excessive distance or presumed despair, while simultaneously establishing a pious ideal of continuing to seek to return the object to its original owner. This concept is called going “beyond the line of the law” (לפנים משורת הדין). Perhaps this is why the Talmud moves away from the Mishnah’s assertion of finders keepers, and works so hard to establish ownership.

The Talmudic story has a humorous coda. Rabbi Yirmiah takes the 50 cubit question too far. What, he asks, if the bird is found with one foot inside the 50 cubit radius of a dovecote, and the other foot outside? For asking this question, the Gemara dryly informs us, Rabbi Yirmiah was expelled from the study hall. Even the Talmud can get tired of hairsplitting, especially if the the easiest and nicest course of action is perfectly obvious—just give the bird back to its owner!

The return of lost property can be read as an important but uninteresting legal concern. Or, it may be understood as a metaphor for all that we, who have chosen a path of Jewish leadership, hope to accomplish. So much has been lost in Jewish life. We have lost life, location and learning—our people often seem like spiritual refugees, even if few Jews today are physically homeless. The Torah, which our ancestors claim in Mishpatim with the great expression of “we will live and learn by it” (נעשה ונשמע) has become lost and forgotten. Many people would say that ownership ceases once an object exceeds the grasp of the owner, and once they give up on it. The Jewish ideal, however, is to keep trying to restore property to its owners. The Jewish people are the intended owners of a life of Torah and mitzvoth. Let’s take it upon ourselves to bring it back to its owners, so that they too may claim it for their own.


תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כג עמוד ב

מתני’. ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה – הרי הוא של בעל השובך, חוץ מחמשים אמה – הרי הוא של מוצאו; נמצא בין שני שובכות, קרוב לזה – שלו, קרוב לזה – שלו, מחצה על מחצה – שניהם יחלוקו.

גמ’. אמר רבי חנינא: רוב וקרוב – הולכין אחר הרוב, ואף על גב דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא, אפילו הכי רובא עדיף.

רש”י מסכת בבא בתרא דף כג עמוד ב

רוב וקרוב – אם בא דבר לפנינו ויש בו להלך אחר הרוב והוא כך ואם תלך בו אחר הקרוב אינו כך הלך בו אחר הרוב ואף על גב דתרוייהו דאורייתא רובא דאורייתא דכתיב אחרי רבים להטות (שמות כג) וקורבא דאורייתא דכתיב והיה העיר הקרובה וגו’.

דברים פרק כא פסוק ג

וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל־הֶחָלָ֑ל וְלָֽקְח֡וּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֜וא עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל:

שמות פרק כג, ב-ה

(ב) לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת: (ג) וְדָ֕ל לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ: ס (ד) כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹֽיִבְךָ֛ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ לֽוֹ: ס (ה) כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ:

תרגום אונקלוס שמות פרק כג

(ב) לא תהי בתר סגיאי לאבאשא ולא תתמנע מלאלפא מא דבעינך על דינא בתר סגיאי שלים דינא:

רש”י שמות פרק כג פסוק ב

(ב) לא תהיה אחרי רבים לרעת – יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו. מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד, וסוף המקרא דרשו אחרי רבים להטות, שאם יש שנים במחייבין יותר על המזכין, הטה הדין על פיהם לחובה ובדיני נפשות הכתוב מדבר, ואמצע המקרא דרשו ולא תענה על ריב, על רב, שאין חולקין על מופלא שבבית דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחלה, שיאמרו את דעתם. לפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות לחייב מיתה בשביל דיין אחד, שירבו המחייבין על המזכין ולא תענה על הרב לנטות מדבריו, ולפי שהוא חסר יו”ד דרשו בו כן. אחרי רבים להטת ויש רבים שאתה נוטה אחריהם, ואימתי, בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין, וממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני אבל היה עמהם לטובה, מכאן אמרו דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. ואונקלוס תרגם לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא, ולשון העברי, לפי התרגום, כך הוא נדרש לא תענה על ריב לנטת אם ישאלך דבר למשפט, לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב, אלא הוי דן אותו לאמיתו. ואני אומר ליישבו על אופניו כפשוטו, כך פתרונו:

לא תהיה אחרי רבים לרעת – אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם:

ולא תענה על ריב לנטת וגו’ – ואם ישאל הנדון על אותו המשפט אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמתו אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלויל בצואר הרבים: