On the Road with Amalek: Zakhor 5777

This Shabbat is both Titzaveh and Shabbat Zakhor—in addition to all the normal reasons to go to shul and hear the Torah, there is a special commandment to listen to the Zakhor passage and think about the continued danger of genocidal hatred in the world. The Torah states in Deuteronomy 25:17-19 that Amalek did something terrible—accosting Israel, tailing its weak, and not fearing God. Curiously, the Torah does not quite say that Amalek killed any Israelites. Even back in Exodus 17:8, when Amalek suddenly appears, they battle Israel, but the Torah does not specify that they killed any victims.

I don’t deny that the Torah’s implication is that Amalek launched a guerrilla attack of some sort and claimed many victims before the counterattack began. We can picture the Israelite refugees trudging through the desert, with the most vulnerable ones falling prey to Amalek’s depredations. Yet in the specific language of the Torah there is a prod to think not only what Amalek did to Israel as a passive victim, but also what impact Amalek had on Israel’s psychology and conduct.

Midrash Sifre Devarim (296) says that the Hebrew verb קרך means simply that Amalek “happened” upon Israel, which is the literal meaning (see too Tigay’s comment on p.236 of the JPS Torah commentary). This reading implies that Amalek did not so much ambush Israel as collide with it—and so an unintentional conflict began. Perhaps, though the JPS translation of “surprised” may work better in the context, which has Amalek “tailing” the laggards of Israel in a menacing and predatory fashion.

A long Midrash from Pesikta D’Rav Kahana (quoted again in Tanhuma) offers multiple interpretations to קרך. It could allude to the idea of קרי, nocturnal emission, and imply that Amalek somehow made Israel impure. This works well with the later allegorical interpretations of Amalek as a demonic power that aims to corrupt Israel.  Or, the Midrash reads the word as related to “called you” (קרא לך), and offers a scene in which Amalek lingers outside the protective cloud, calling to the different clans, “Hey, Shimon, it’s your brother Levi, come on outside”), and picking them off. In this scenario, Amalek is a predator, but he knows secrets of the Israelites, making his threat not only physical but also psychic. Finally, the word קרך could come from קור as in cold—Amalek chilled you. When Israel left Egypt, victorious after the split sea, no one dared touch them. Then Amalek came and attacked. And though Amalek failed to defeat Israel, they did break the spell, inspiring others to attack as well.

The menace of Amalek has, at many times in Jewish history, been all too close at hand. Midrash Esther Rabbah associates the verse with all that “had happened” to Mordecai, linking the two epochs, the two enemies, and the two too close calls with calamity. Once again, the verb קרך connects the Torah’s text to a later stage of history, with the alleged intrabiblical exegesis signaling the enduring danger of this type of attack.

Whatever קרך means, this expression implies that something changes within Israel as a result of the clash with Amalek. We need to add an element to our memory, which is to remember the manifestation of Amalek which sometimes appears even within ourselves, whether as Jews or as Americans (or other nationalities) when we feel the tug of hatred and the tendency toward solutions which cause more suffering than they can ever resolve. Purim is a holiday that confuses moral categories, and makes us reflect on the good and the bad both within ourselves and in our enemies. Somewhere in there one can find joy, but it is not a pure happiness. Nevertheless, I wish you a Purim sameah.



דברים פרק כה, יז-יח

(יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: (יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים:

ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רצו

(יח) אשר קרך, אין קרך אלא שנזדמן לך.

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ג – זכור

אשר קרך בדרך (דברים כה: יח). ר’ יודה ור’ נחמיה ורבנין. ר’ יודה א’ אשר קרך, טימאך, כמה דאת או’ כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה (דברים כג: יא). ור’ נחמיה אומ’ קרך וודאי. מה עשה עמלק, ירד לבית ארכיון של מצרים ונטל טימסיהם של שבטים שהיה שם שמם חקוק עליהם, ובא ועמד חוץ לענן והיה קורא ראובן שמעון לוי ויהודה אחוכון אנא, פוקו דאנא בעי מעבד פרגמטיא עימכון, וכיון שהיה אחד מהם יוצא היה הורגו. ורבנין אמרין הקירן לפני אומות העולם. א”ר חוניא לאמבטי רותחת שלא היה ברייה יכולה לירד בתוכה ובא בן בליעל אחד וקפץ וירד בתוכה אף על פי שניכווה, אלא הקירה לפני אחרים. כך מן שיצאו ישראל ממצרים נפלה אימתן על כל אומות העולם, אז נבהלו אלופי אדום וגו’ תפל עליהם אימתה ופחד (שמות טו: טו – טז), וכיון שבא עמלק וניזדוג להם אף על פי שנטל את שלו מתחת ידיהם, אלא הקירן לפני אומות העולם.

אסתר פרק ד, ז

וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם:

אסתר רבה (וילנא) פרשה ח

ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו, אמר להתך לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם הה”ד (דברים כ”ה) אשר קרך בדרך