Wholeness after Error: Vayikra 5777

The world of Leviticus can be disorienting, especially in the chapters which focus on the details of the korbanot, the sacrifices with all of their bloody and smoky mess. Upon closer examination, each of these ancient forms of worship is recognizably connected to a modern mode of worship. We too approach God at times with awe, uttering words of praise that have no agenda other than worship—this is how I understand the olah or burnt offering. We too approach God at times with gratitude for the blessings of our lives—this is how I understand the shlamim, or wholesomeness offering. And we too approach God at times from a sense of brokenness—either accidental or intentional—and seek in our divine encounter the path back to wholeness. This is how I understand the various forms of hattat or purification offering. These categories connect to the three modes of the daily Amidah—praise, petition, and thanksgiving—and they establish a balanced theology of worship.

Still, this carefully ordered structure must contend with messy missteps, including the most frustrating form—those that are not intentional or even negligent, but truly innocent. In chapter 4 there is discussion of mistakes—what if a person sins by mistake? What if a priest sins by mistake? What if the entire people sins by mistake? The first two cases are expected, but how is it possible for the entire nation to sin by mistake? At some point isn’t there safety in numbers? Apparently not.  At Lev. 4:13 the Torah says, “If the entire congregation of Israel sins, and a matter is hidden from the eyes of the congregation, and they do one of the commandments which should not be done, and they sin….” Restitution involves an ornate and bloody ritual of expiation for the sin of the community.

The Torah’s concern seems clear enough, but it takes some interesting interpretive twists in the classical rabbinic and then medieval and mystical stages to reflect later concerns of Jewish spirituality. The rabbis do not take the Torah literally to mean that the entire nation of Israel sins—rather, in Midrash Sifre, “the community” refers to the high court, the Sanhedrin. From this understanding, the Talmud in tractate Horayot proceeds to consider the culpability of individual judges/sages for the mistakes of the high court. At some point a judge cannot follow the majority but must assert independent reasoning and teach that which is right. It is complicated, however, since a judge who steps out of line is at risk of being deemed a zaken mamre—a rebellious elder—and put to death. This passage reminds us of the importance of selecting judges of high integrity, ones who are courageous enough to stand up against a mob, but who are not simply stubborn on principle and unwilling to listen to the wisdom of their peers and of the public. The rabbis seem less concerned with the spiritual state of the entire nation, and more with the integrity of its judicial elite—hence the entire people of Israel comes to mean the entire judiciary.

In the mystical tradition this passage takes yet a completely different direction. In the Zohar (3: 18b-19a) to Vayikra, Rabbi Shimon explains this “error of the entire congregation” in spiritual terms. Humanity was initially created in an androgynous state of wholeness, but then became splintered and thus sinful. In a beautiful expression, the Zohar has him say, כמה אית ליה לבר נש לאסתכלא ביקרא דמאריה בגין דישתכח בריה שלים קמי קודשא בריך הוא “How carefully one should regard the glory of his Lord, so as to be a complete creature before him.” He continues to explain that the error of the people is in their very nature—they take their differentiation into male and female as a permanent and existential state of being. But originally they were designed to be androgynous—to be whole before God. This passage of Torah describes the destructive power of division, and trains the people to seek return to a state of wholeness before God.

Professor Moshe Idel of Hebrew University, spoke at a lecture I attended yesterday at Harvard Law School about a strange episode in the life of Rabbi Joseph Karo. As Idel said, Karo was a minor figure in the history of Kabbalah, but a towering figure in Halakhah. He was married three times; his first two wives died, as did his first children with them. Late in life, at 81, he married a third wife, an Ashkenazi woman (!), but she was not fertile. Karo came to believe that the cause of her infertility was her possession by the damaged spirit of a (male) scholar who had refused to share his Torah with others. As a result, his soul was forced into the unstable state of seeking a host, and it came to the Karo home, apparently because he was a scholar who shared his Torah with others.

In Idel’s account, the blending of souls was also a blending of genders. Idel calls this a polypsychic, polysomatic dual ontology. While a body or a soul might be primarily of one gender, it also might contain fragments of the other gender. A male scholar’s soul finds shelter in a woman’s body. And Rabbi Karo’s male body is regularly inhabited by a female soul—the soul of the Mishnah. Later scholars like R’ Moshe Cordovero describe Rabbi Karo’s spirit possession as the visit of a “Magid”—a presumably male muse—but the original texts refer to a female spirit. Far from a pathological situation, this type of blending/possession (ibbur) was seen among mystics as a desired and even necessary state that allowed for greater insights. What in the 13C Zohar is described in theoretical terms becomes, in the 16C, a practical approach to solving problems. With his understanding of the situation, Rabbi Karo is able to address the problem of infertility, and his third wife then conceives and bears him a son, Yehudah, who becomes his זרע של קיימא, surviving son.

From a biblical verse about communal error we have found ourselves taken in divergent directions. First, to the detailed world of judicial process created by the ancient rabbis, and then into the strange and fascinating world of gender division and spirit possession found in medieval kabbalah. What does this Torah mean to us? To me it means that an abiding concern of Jewish spirituality is the tragedy and danger of deep division, and the great benefits that follow from reassembling the body and spirit of the people of Israel to serve God in unity. We need the experiences and insights of all of our people in order to become whole once more. This is the effort in which we are engaged. It is the spiritual Exodus from a state of constraint and brokenness, into a state of freedom and community united in purpose. In this way, the error of the people can also become the means of return to our whole selves, standing upright and united before God.

ויקרא פרק ד, יג-טו

(יג) וְאִ֨ם כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ וְנֶעְלַ֣ם דָּבָ֔ר מֵעֵינֵ֖י הַקָּהָ֑ל וְ֠עָשׂוּ אַחַ֨ת מִכָּל־מִצְוֹ֧ת יְקֹוָ֛ק אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁמוּ: (יד) וְנֽוֹדְעָה֙ הַֽחַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר חָטְא֖וּ עָלֶ֑יהָ וְהִקְרִ֨יבוּ הַקָּהָ֜ל פַּ֤ר בֶּן־ בָּקָר֙ לְחַטָּ֔את וְהֵבִ֣יאוּ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹהֶ֥ל מוֹעֵֽד: (טו) וְ֠סָמְכוּ זִקְנֵ֨י הָעֵדָ֧ה אֶת־יְדֵיהֶ֛ם עַל־רֹ֥אשׁ הַפָּ֖ר לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק וְשָׁחַ֥ט אֶת־הַפָּ֖ר לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:

ספרא ויקרא – דבורא דחובה פרשה ד סוף פרק ה

(ב) עדת ישראל יכול בכל העדה הכתוב מדבר תלמוד לומר כאן עדה ולהלן נאמר עדה מה עדה אמורה להלן ב”ד אף כאן ב”ד או מה עדה אמורה להלן בכ”ג אף כאן בכ”ג ת”ל עדת ישראל העדה המיוחדת שבישראל ואי זו זו זו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית: 

משנה מסכת הוריות פרק א

משנה א

[*] הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה פטור מפני שתלה בבית דין הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה הרי זה חייב מפני שלא תלה בבית דין זה הכלל התולה בעצמו חייב והתולה בבית דין פטור:

משנה ב

[*] הורו בית דין וידעו שטעו וחזרו בהן בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן והלך ועשה על פיהן רבי שמעון פוטר ורבי אליעזר אומר ספק איזהו ספק ישב לו בתוך ביתו חייב הלך לו למדינת הים פטור אמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהוא קרוב לפטור מן החובה אמר לו בן עזאי מה שנה זה מן היושב בביתו שהיושב בביתו אפשר היה לו שישמע וזה לא היה אפשר לו שישמע:

משנה ג

[*] הורו בית דין לעקור את כל הגוף אמרו אין נדה בתורה אין שבת בתורה אין עבודה זרה בתורה הרי אלו פטורין הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת הרי אלו חייבין כיצד אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור יש עבודה זרה בתורה אבל המשתחוה פטור הרי אלו חייבין שנאמר (ויקרא ד’) ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף:

תלמוד בבלי מסכת הוריות דף ג עמוד ב

אמר רבי יונתן: מאה שישבו להורות – אין חייבין עד שיורו כולן, שנאמר: ואם כל עדת ישראל ישגו, עד שישגו כולן, [עד שתפשוט הוראה בכל עדת ישראל]. אמר רב הונא בריה דרב הושעיא: הכי נמי מסתברא, דבכל התורה כולה קיי”ל רובו ככולו, והכא כתי’ כל העדה, הואיל וכך, אפילו הן מאה.

ר’ עובדיה מברטנורא מסכת הוריות פרק א

משנה א

הורו בית דין לעבור – שאמרו לעם מותרים אתם לעשות דבר שחייבים על זדונו כרת:

והלך היחיד ועשה – מתניתין ר’ יהודה היא דאמר יחיד שעשה בהוראת ב”ד פטור. ואינה הלכה. אלא כרבנן דאמרי יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב. ואינו פטור עד שיהו העושים על פי בית דין רוב יושבי ארץ ישראל או רוב השבטים, ואז בית דין מביאין פר העלם דבר של צבור, והעושים על פיהם פטורים:

שוגג על פיהם – לאפוקי היכא שלא תלה בהוראת בית דין, כגון שהורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, שזה חייב, שהרי לא על פי בית דין אכל:

זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת ויקרא [המתחיל בדף ב עמוד א]

ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם וגו’, רבי שמעון פתח (ישעיה לב) נשים שאננות קומנה שמענה קולי וגו’, כמה אית ליה לבר נש לאסתכלא ביקרא דמאריה בגין דישתכח בריה שלים קמי קודשא בריך הוא דכד ברא קודשא בריך הוא לבר נש [דף יט עמוד א] ברא ליה שלים כמא דאתמר (קהלת ז) אשר עשה האלהים את האדם ישר וגו’, את האדם דכר ונוקבא, ונוקבא אתכלילת בדכורא וכדין ישר כתיב, לבתר והמה בקשו חשבונות רבים.

קהלת פרק ז פסוק כט

לְבַד֙ רְאֵה־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים:

Daniel Matts Translation, Pritzker Zohar, v. 7, p. 117.

Rabbi Shimon opened, “You lolling women, rise, hear my voice!… (Isaiah 32:9). How carefully one should regard the glory of his Lord, so as to be a complete creature before him. For when the blessed Holy One created the human being, He created him complete, as it is written: God made the human being right (Ecclesiastes 7:29). האדם (Ha-adam), The human being—male and female, the female included in the male; thus it is written right. Later, but they have come and sought many schemes (ibid).