Only Two Lives to Live: Hayei Sarah 5778

When people ask me what I miss most about being a congregational rabbi, the first thing that comes to mind is nihum aveilim, comforting the bereaved. Of course I enjoyed the simhas more, but when sitting with a family in their living room, or standing with them as they huddled together by the grave, I witnessed depths of emotion and kindness that are elusive in ordinary times. Estranged siblings worked together, and surviving spouses expressed the fullness of their love and loss without embarrassment. Parents modeled for children how to break down and rebuild, and all members of the family shared in narrating the love that they had known. I recall terrible moments when the opposite occurred—family rifts deepened and ancient angers erupted over foolish things. But those instances were far less common than the times when death swept away minor annoyances, and brought out the best in the bereaved family.

We see this type of death benefit in the family of Sarah and Abraham this week, as first she, and then he, draws a final breath and is gathered to the ancestors. Their estranged children come together for the burial of their father, and we hear no more of rivalry between them. Before Sarah’s death, Abraham seemed a bit erratic. But this week he shines, arranging for Sarah’s burial, Isaac’s marriage, and the needs of his extended family. When he dies, it is at a ripe age, old and content. Good for him.

The one character over whose head sorrow continues to hover is Isaac. 88 verses pass between Sarah’s death and the narrator’s note that Isaac was comforted over [the loss of] his mother. Until that point he is stuck in between, taking lonely walks out in the field at dusk, lost in his own thoughts and grief.

The sages notice this deep attachment between mother and son. Midrash Bereshit Rabba describes the many blessings that Sarah brought to the home—a cloud shaded their tent, the doors were flung open, a candle was always lit, the bread was fresh—home was a place of blessing. When Sarah died, joy departed with her. But when Rebecca arrived, each blessing returned—the cloud, the light, the bread, and the openness. Isaac had reason to distrust the men in his family—his father and his brother—and Isaac will also suffer sorrow from his boys. But Isaac made his mother laugh, and when she died, it seemed that Isaac had lost his essence, his very name. And then Rebecca arrived—and he took her to his tent, and loved her, and was comforted after his mother. The only patriarch not to be renamed, Isaac finally inhabits his own name when he finds his own love and happiness in Rebecca.

There are times when it takes a loss to recognize a new blessing. The rabbis put it more positively—before one sun sets, a new sun rises. Starting with Ecclesiastes 1:5, “the sun sets and the sun rises,” the rabbis ask isn’t this obvious? What could the verse really mean? They propose that God doesn’t allow one righteous person to depart from the earth before a new righteous person is ready to take their place. “Before the sun set on Sarah, the sun rose on Rebecca.” This example is used as an anchor to explain how each great sage is replaced by a student. Note that the rabbis pattern themselves after women here, as elsewhere.

In mystical literature Sarah and Rebecca obviously represent the feminine side of the divine. When Sarah died, it was like Binah, the upper mother, had gone into occlusion, but with the arrival of Rebecca, the divine presence returned to residence in the tent of our ancestors.  Without the women, God would have abandoned the tents of Israel. In their merit comes divine presence and blessing. When one mother departs, another arrives, so that divine presence and blessing can remain with the family. Loss and restoration are the great themes of family and spiritual life, then and now.

After 12 years of comforting the families of my congregation, the day came when they returned the favor. When my mother and teacher died at 65, the loss was profound, and continues to cause me great sorrow. I mourned together with many of them for that year, and we shared a special fellowship of  grief. That sorrow opened new levels of meaning in my relationships with congregants, and even more so within our own family. As the years since that rupture recede, the memory of love remains and continues to enrich my relationships, making it seem that she is still with me as teacher and guide.

The Hebrew noun שנה (year) has a plural construct form, שני, meaning “the years of….” In our portion, it is שני חיי—the years of the life of Sarah/Abraham. We might fancifully translate this as, the two lives of Sarah/Abraham.” For each person really does have two lives—the first, lived in their body, and the second, lived through the memories and therefore, the bodies of other people. Sarah dies this week, but in a sense, she has only just begun to live. Her light is extinguished, but then quickly rekindled, and her legacy grows brighter through the generations. We too should try to live not once but twice—using the years granted us to reside in these bodies, so that we may live again through the lives of those we leave behind.

פרשת חיי שרה

(סז) וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ:

בראשית רבה (וילנא) פרשת חיי שרה פרשה ס סימן טז

טז [כד, סז] ויביאה יצחק האהלה שרה אמו כל ימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה, כיון שמתה פסק אותו ענן, וכיון שבאת רבקה חזר אותו ענן, כל ימים שהיתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה פסקה אותה הרוחה, וכיון שבאת רבקה חזרה אותה הרוחה, וכל ימים שהיתה שרה קיימת היה ברכה משולחת בעיסה וכיון שמתה שרה פסקה אותה הברכה, כיון שבאת רבקה חזרה, כל ימים שהיתה שרה קיימת היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת וכיון שמתה פסק אותו הנר, וכיון שבאת רבקה חזר, וכיון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו קוצה חלתה בטהרה וקוצה עיסתה בטהרה, מיד ויביאה יצחק האהלה, אמר רבי יודן למדתך תורה שאם יהיה לאדם בנים גדולים יהיה משיאן מתחלה, ואח”כ הוא נושא לו אשה ממי אתה למד מאברהם, בתחלה ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ואח”כ ויוסף אברהם ויקח אשה.

קהלת פרק א, ה

(ה) וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם:

קהלת רבה (וילנא) פרשה א ד”ה א [ה] וזרח

א [ה] וזרח השמש, ר’ ברכיה בשם ר’ אבא בר כהנא אמר וכי אין אנו יודעין שזרח השמש ובא השמש, אלא מה הוא כן עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה הוא מזריח שמשו של צדיק אחר יום שמת ר’ עקיבא נולד רבי וקראו עליו פסוק זה וזרח השמש ובא השמש, יום שמת רב אדא בר אהבה נולד רב המנונא בריה וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש, יום שמת רב המנונא נולד ר’ אבין בריה וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש, יום שמת ר’ אבין נולד אבא הושעיא איש טריא וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש, עד שלא השקיע שמשה של שרה הזריח שמשה של רבקה, הה”ד (בראשית כ”ב) ובתואל ילד את רבקה ואחר כך ותמת שרה בקרית ארבע וכתיב (שם /בראשית/ כ”ד) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, עד שלא השקיע שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע, עד שלא השקיע שמשו של יהושע הזריח שמשו של עתניאל והוא יעבץ, וכן כולם בכל דור ודור, הוי וזרח השמש ובא השמש.

זוהר כרך א (בראשית) פרשת בראשית דף נ עמוד א

תא חזי בזמנא דב”נ הוא בביתיה עקרא דביתא דביתהו בגין דשכינתא לא אתעדי מן ביתא בגין דביתהו, כמה דתנינן דכתיב (בראשית כ”ד) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, דשרגא אתדלקת מ”ט בגין דשכינתא אתת לביתא, רזא דמלה אמא עלאה לא אשתכחת גבי דכורא אלא בזמנא דאתתקנת ביתא ואתחברו דכר ונוקבא כדין אמא עלאה אריקת ברכאן לברוכי לון כגוונא דא אמא תתאה לא אשתכחת לגבי דכורא אלא בזמנא דאתתקנת ביתא ואתי דכר לגבה דנוקביה ואתחברו כחדא כדין אמא תתאה אריקת ברכאן לברכא לון,