I recently had the privilege to respond to a lecture delivered at JTS by Seth Waxman, the former US Solicitor to the Supreme Court. He presented three current cases, one of which (McCoy vs. Louisiana) he himself argued, in his 80^th appearance before the court. Afterwards we continued his discussion of halakhic principles at stake in these cases, and one thing clearly emerged as a common ground between the two systems. Frequently the key to a good decision is not the verdict itself but the reasoning that leads to it. After all, it is the reasoning that will remain active within a legal system long after the parties are gone. It is essential that justices not only reach wise conclusions, but that they do so through reasoning that will set positive precedents for future decisions.

Mr. Waxman and I discussed the much anticipated case of Masterpiece Cakeshop, Ltd. vs. Colorado Civil Rights Commission, which hinges on two separate considerations—would compelling a business owner to create a wedding cake for a gay couple violate the cake owner’s free speech or free exercise [of religion] clause of the First Amendment? Whether the court finds for or against Masterpiece, it will make a great deal of difference how they do so—by finding that he is an artist, and artists may (or may not) be compelled to create their art, or by finding that his religious beliefs entitle him (or do not entitle him) to discriminate against others. The implications for free speech and religious liberty for all people will be enormous, and difficult to anticipate. May the justices judge with wisdom and care!

The activity of adjudicating, called הוראה or instruction in Jewish sources, is one of the most consequential responsibilities available to a person. For this reason, we are especially concerned with the education, integrity and also the sobriety of a judge. If there is doubt about the state of mind of the judge, then there is doubt about the validity of the judgment, and if the judgments of a nation’s courts are invalid, then the entire society’s moral standing is imperiled. We learn this important lesson indirectly from our portion, Shmini, which includes one of the most tragic and mystifying stories in the Torah, the sudden deaths of Aaron’s sons Nadav and Avihu on their first day of service in the tabernacle.

The Torah mentions that these priests brought, “strange fire which had not been commanded,” but offers no further explanation for their deaths. However, the very next verses include a command that priests must not drink wine during their service in the Tabernacle—this is an eternal statute throughout their generations. The juxtaposition of this rule to the narrative above it has been read by rabbis for nearly two millennia to imply that Nadav and Avihu were drinking on the job. Tosefta Sanhedrin lists drinking wine while offering the service as a mortal sin, and Midrash VaYikra Rabba offers drinking as the first of four rationales for the deaths of Aaron’s sons.

Maybe so—the juxtaposition is suggestive—but I am more interested in the next two verses, which seem to be a complete non sequitur. Leviticus 10:10 explains that they, the priests, must distinguish between the holy and profane, the pure and the impure, and verse eleven adds that they must instruct the Israelites about all of the statutes that the Lord instructed them through Moses. The implication seems to be that priests are not only functionaries but also instructors and magistrates, and so they must be cautious not to drink while completing any of these duties. Ironically, today we hold a cup of wine in our hand while we say the blessing of havdalah, which derives from verse ten, but perhaps this commandment applies only to priests, and only when the Temple stands?

Bavli Taanit claims that even now, after the Temple has been destroyed, priestly families should refrain from drinking wine during the hours that their family used to have its shift in the temple. Rabbi Yehudah HaNasi suggests an even stricter possibility—that priests should never be allowed to drink, presumably in case the Temple is suddenly rebuilt. But he then utters a sardonic solution—his repair is its destruction—meaning that the destruction of the Temple has “repaired” the disability of the priest, allowing him to drink wine, like anyone else.

Well, not everyone else. There is a long tradition of appropriation, whereby sages supplant priests. The rabbis of the Talmud felt that when they adjudicated cases of halakhah, they were functioning in a priestly fashion, and should not drink. They read verses 9 and 10 to refer to priests, but claimed verse 11, which speaks of adjudicating, for themselves. If a priest may not drink while officiating, then neither may a sage when adjudicating.

A story in Bavli Beitza 4a-b frames this well. Rav Pappa is asked a technical question about the status of an egg laid on a festival followed by a Shabbat (or vice versa). Normally an egg laid on a festival may not be eaten that day, but may be kept for the next day. What if the next day is Shabbat? Might the egg be cooked on Friday and eaten on Saturday? Do the two days function as one unit or two? Instead of answering the question, Rav Pappa told the questioner to go away and come back tomorrow “because of drunkenness.” It is not clear whether it was his own drinking, or that of his clerk, but the next day he told the man—good thing I didn’t rule yesterday, because I might have gotten my case law confused. Rav Pappa was known to enjoy his food and drink, but he had the sense to wait for complete clarity before attempting to rule on these festive eggs.

Later commentaries confirm the comparison between a judge and a priest, but say that while a drunk priest might be killed by God, a drunk judge is not subject to the death penalty. Still, the very comparison suffices to make the point. If the act of offering sacrifice in the Tabernacle or Temple is holy, then so too is the act of judging. In a sense, judging is even more exalted, since the priest is only serving God, while the judge is speaking in place of God.

The responsibilities of leadership must never be taken lightly. There are times for levity in every life, but when the moment comes to step into role as a servant and spokesman for the divine, then one must summon all of their wisdom, skill and attention to do so in truth. Parashat Shmini is a sobering narrative. As we approach the end of the year, and our celebration of ordination and investiture, we recall the importance of not only our conclusions but also our path to reach them. May we walk with integrity, kindness, wisdom and skill, taking our responsibilities seriously, humbled by the trust placed in us all.

ויקרא פרק י, ח-יא

(ח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל  אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: (י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: (יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה:

תוספתא מסכת סנהדרין (צוקרמאנדל) פרק יד

זר וטבול יום ומחוסר כיפורים ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידיים ורגלים ופרועי הראש ושתויי יין ששימשו כולן במיתה ובמה היא מיתתן בידי שמים:

ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אחרי מות פרשה כ

[ט] ר’ מני דשאב ור’ יהושע דסיכנין בש’ ר’ לוי בשביל ארבעה דברים מתו שני בני אהרן ובכולן כת’ בהן מיתה. על ידי שהיו שתויי יין וכת’ בהן מיתה יין ושכר אל תשת (ויקרא י, ט).

בבלי תענית דף יז עמוד א

מה שתויי יין – בזמן ביאה הוא דאסור, שלא בזמן ביאה – שרי. אף הכא נמי. והתניא, רבי אומר, אומר אני: כהנים אסורים לשתות יין לעולם, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו.

בבלי ביצה דף ד עמוד א

אושפיזכניה דרב פפא, ואמרי לה ההוא גברא דאתא לקמיה דרב פפא, הוו ליה הנך ביצים משבת ליום טוב. אתא לקמיה, אמר ליה: מהו למכלינהו למחר? – אמר ליה: זיל האידנא ותא למחר, דרב לא מוקי אמורא עלויה מיומא טבא לחבריה משום שכרות. כי אתא למחר אמר ליה: [דף ד עמוד ב] איכו השתא אשתלאי, ואמרי לך: רב ורבי יוחנן – הלכה כרבי יוחנן. הא אמר רבא הלכתא כותיה דרב בהני תלת, בין לקולא בין לחומרא.

רש”י מסכת ביצה דף ד עמוד א

משום שכרות – דרב אורויי היה מורי בדרשה שלו, כדאמרינן בכריתות, ושכור אסור להורות, דכתיב יין ושכר אל תשת (ויקרא י) וכתיב להורות את בני ישראל (שם /ויקרא י/).

רש”י ויקרא פרשת שמיני פרק י פסוק יא

(יא) ולהורת – למד שאסור שיכור בהוראה. יכול יהא חייב מיתה, תלמוד לומר אתה ובניך אתך ולא תמותו (פסוק ט), כהנים בעבודתם במיתה, ואין חכמים בהוראתם במיתה:

[רבינו] בחיי ויקרא פרק טו פסוק לג

יש אומרים שתויי יין, דדריש סמוכין שסמך הכתוב לחטאם: (שם ט) “יין ושכר אל תשת”. ויש אומרים הורו הלכה בפני רבן, מדסמיך ליה: (שם יא) “ולהורות”.

אלשיך ויקרא פרשת שמיני פרק י ד”ה וידבר ה’

וידבר ה’ אל אהרן לאמר. יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם. ולהבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהור. ולהורת את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה’ אליהם ביד משה. (ח – יא):

ראוי לשית לב. א. אל אומרו אתך, שהוא מלה זרה מיותרת, ואדרבא יראה שלא נאסרו רק בהיות בניו אתו, עם שאינו כן. ב. באומרו חוקת עולם לדורותיכם, כי אחר שהיא מצוה כוללת לכל דורותם למה פרט אותם לבדם תחילה ואחר כך כלל את כלם, ולמה לא קיצר מתחלה ואמר כל כהן לא ישתה יין ושכר בבאו כו’ חקת עולם. ג. כי אומרו ולהורות את בני ישראל, כי הלא זה כולל לכל השבטים. אם כן למה נאמר בכהנים בלבד:

(ט) אמנם הנה יש מרבותינו ז”ל אומרים (ויקרא רבה כ ט) כי נדב ואביהוא שתויי יין נכנסו ונענשו. נמצא כי מה שאין בניו אלו עם אביהם כי מתו היה מן היין. וגם שיש חולקים בדבר, אינו אלא שלא מתו בשביל זה שלא נכנסו שתויי יין, אך לא יכחישו שיש בעון זה כדי להמית אותם. ואמר יין ושכר אל תשת, ובזה תהיה אתה ויהיו בניך אתך. כלומר שאם לא כן לא יהיו אתך, כאשר השנים על ידי כן אינם אתך. ואחר שרמז לו ענין זה מהנוגע אליו, אמר כי אין האזהרה צריכה אליהם מלשאר כהנים, כי אם גם חוקת עולם היא לדורות, וזהו חוקת עולם כו’:

(י) ושמא תאמר האם האזהרה למען ידקדקו בדבר בל יבלבלם היין, אם כן גם לכל איש ישראל ראוי להזהיר על דבר המשפט. ואם כן למה תזהיר את הכהנים מלשאר ישראל, האם יותר השכרות מצוי בכהנים מלכל ישראל, או שיין ידליקם מלכל המון ישראל. לזה אמר אל תתמהו על החפץ, כי הלא אתם יש לכם שלשה דברים שבשבילם אתם צריכים אזהרה על היין: א. בבאכם כו’, שלא תכנסו אל מקום השראת שכינה בקלות ראש; ב. להבדיל בין הקדש ובין החול; ג. בין הטמא ובין הטהור. שמעמד שלשתן הם בייחוד אל הכהנים, כלומר על כן ייחדתי פרשת האזהרה לכם:

(יא) אך לא יבצר שגם לישראל יש אזהרה זו, כי הלא גם ולהורות את בני ישראל צריך אזהרה מן היין. אשר זה כולל לכל דיין ככהן כלוי כישראל, כי גם בכל אני בא להזהיר. אלא שמה שייחדתי לך עיקר אזהרה הוא משני טעמים. א. אשר רמזנו באומרו אתך, לרמוז לו על מה שהיה לו כי על כן מתו בניו. ב. כי בך יש שלשה דברים, אך לשאר ישראל אחת היא. על כן אמרתי הדבר לך, לא שהם בלתי צריכים אזהרה זו כמוך:

שו”ת קול אליהו חלק א – יורה דעה סימן ג ד”ה איך שיהיה

איך שיהיה נחזור לנידון דידן. ואומר, דודאי קושטא קאי דמה שאמרו שיכור אל יורה היינו מדאורייתא, שהרי אמרו בספרי והביאו רש”י בפרשת שמיני (ויקרא י, י”א), יכול יהא חייב מיתה, תלמוד לומר [אתה ובניך אתך] בבואכם אל אהל מועד, כהנים בעבודתם במיתה ואין חכמים בהוראתם במיתה ע”כ. אלמא איסור הוראה דאורייתא היא אלא דאינו חייב מיתה. והרא”ש ז”ל שם כתב דפשטיה דקרא הוא זה עי”ש. גם התוס’ פרק אמרו לו דף י”ג ע”ב ד”ה אמר רב כתבו להדיא דשיכור מיין אסור מן התורה בהוראה, וכן נראה משטחיות לשון הרמב”ם ז”ל בריש הלכות כלי המקדש, ואין ספק בזה. ומעתה, לפי מ”ש הרשב”א ז”ל דהחשוד על הדבר אינו נאמן אפילו בשבועה שהרי מושבע ועומד הוא וקא עבר, ה”נ כיון דמושבע ועומד הוא שלא להורות הוראה שיכור, והוא עבר עליה כמה פעמים, ודאי דאין להאמינו בשבועה.