Shabbat Pinhas 5778: Whose land is it?

Back in 1976, John McPhee wrote a beautiful book about Alaska called Coming into the Country. In it he profiled the peoples—native and immigrant, rural and urban—and the varied environments of American’s largest state (more than double Texas, the next in line). About land ownership he wrote (83), “The federal government, long ago, used to watch over Alaska with one eye, and with so little interest that the lid was generally closed. In all of that territorial land, so wild and remote, emigrants from the United States easily established their frontier code: breathe free, do as you please, control your own destiny. If you had much more in mind than skinning hares, though, it was difficult to control much of a destiny—to plan for example, any kind of development on a major scale, since the federal government owned more than 99% of the land.”

That period ended in 1959 with statehood, and Alaska has long been the theater for great controversies about land ownership and management. We are familiar with the conflict between conservation and development, but it is hardly that simple. There are conflicting claims between the state and federal governments, between different federal agencies, and of native peoples, which were formally recognized under the 1971 Alaska Native Claims Settlement. Conservationists may be allied with native peoples in revering the land, but in conflict with their desire to continue subsistence hunting and other ancient forms of land use.

Who owns the land? It is complicated, and always has been. Parashat Pinhas contains within it some of the conflicting agendas that often face people hoping to accommodate different claims. In a five-verse passage (52-56) Chapter 26 explains that the land should be divided according to population—the bigger the tribe, the bigger its claim—and yet also by random lottery, regardless of tribal size. This internal contradiction tied the rabbis in knots, and that was just the beginning. What was the basis for population-claims—the number that departed Egypt, or the number that would eventually reach the land? What about the few who fit both groups, or neither? There is a long discussion in Bavli Bava Batra dedicated to exploring, inventing and resolving such conflicts. Rashi (in his Torah commentary) summarizes the Talmudic discussion with a cut through the Gordian knot, claiming that the lottery was directed by the Holy Spirit, with consideration not only for quantity but also quality of the land, magically meeting the true needs of the people. Ramban doesn’t buy it. In an extremely long comment he argues that was a distinction between tribal claims, which were all treated equally, and the claims of families within the tribes, which were allotted according to their original size. Not magical lottery cards, but good governance, was used to resolve the conflicting claims.

Another bundle of questions focuses on which groups are included, and which excluded, from land inheritance. Midrash Sifre B’Midbar to Korah includes a supposition that everyone could stake a claim in the land—Kohanim, Levites and Israelites, citizens and strangers, slave and free, men, women, androginus and tumtum (additional genders recognized in antiquity). Lest you expect this progressive ideal is realized—the Midrash reads these verses sequentially to exclude every group except for free Israelite males. And yet, here come the daughters of Zelophehad, pressing their claim, pushing back against a gender-based exclusion that harms not only them but also their clan. They are successful in their appeal, and yet the tribes come back in defense of their collective claims to equal inheritance, which could be destabilized by inter-tribal marriage. Yet again, God helps Moses find a compromise—the daughters may inherit their patrimony, but then they must marry within the tribe.

I read these ancient texts of conflicting land claims with a sense of recognition. There is often one set of claims that has more intuitive power, and yet contrary claims may not be so easily dismissed. A mature culture does not toss out an entire set of claims, but rather finds a way to balance them so that essential needs are met, and basic fairness is maintained. I worry that such maturity is increasingly scarce, and not only in America. There are many cases of legitimate claims that conflict. For example, between industry and environment, and between groups that claim the same land. Most urgently today, we witness conflict between the claims of asylum seekers fleeing from danger and death, and sovereign states that seek to secure their borders. We are caught in an all or nothing political moment, where contrary claims are not only ignored but mocked, and people suffer grievous harm at the hands of selfish politicians.

This flight from responsibility is what we are witnessing with the asylum seeker crisis, with 3,000 children, some under 5 years old, still separated from their parents, and the government reportedly having lost or even destroyed records of their identities. A legitimate federal claim in defense of secure borders does not justify cruel and destructive treatment of vulnerable people fleeing terror at home. Our obligation is to attend to the claims of each party and to identify solutions that balance the needs of individuals and groups, giving priority always to saving life and protecting the most vulnerable. It would be wonderful if we had access to Elazar the high priest and his magical augury of urim v’tumim to help us resolve our differences. Instead, we have our laws, conscience, voice and vote. Let us use them well so that justice will be restored to our land.

 

(נב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (נג) לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת: (נד) לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ: (נה) אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: (נו) עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט:

רש”י במדבר פרשת פינחס פרק כו פסוק נד

(נד) לרב תרבה נחלתו – לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שוים, שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא ע”י גורל, והגורל היה על פי רוח הקודש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב א) אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים, ואומר ברוח הקדש אם שבט פלוני עולה, תחום פלוני עולה עמו. והשבטים היו כתובים בי”ב פתקין, וי”ב גבולים בי”ב פתקין, ובללום בקלפי והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פתקין, עולה בידו פתק של שם שבטו, ופתק של גבול המפורש לו, והגורל עצמו היה צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני, לשבט פלוני, שנאמר על פי הגורל, ולא נתחלקה הארץ במדה, לפי שיש גבול משובח מחברו, אלא בשומא, בית כור רע כנגד בית סאה טוב, הכל לפי הדמים:

רמב”ן במדבר פרק כו פסוק נד

(נד) לרב תרבה נחלתו – לשבט מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שוים שהרי לפי רבוי השבט חלקו החולקים, לא עשו אלא על ידי גורל, והגורל על פי רוח הקדש, לשון רש”י. ומדרש רבותינו בכתוב הזה אינו כן, אלא אמר בספרי (פנחס כו ג) לרב תרבה נחלתו, הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה וכו’. וכן בגמרא מפורש שאין משמעותו אצל חכמים לחלק בין שבט לשבט כלל, כמו שאמרו (ב”ב קיז ב) בשלמא למ”ד ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו וגו’. ועוד שכבר כתבתי בסדר ויחי יעקב (בראשית מח ו) כי בגמרא בפרק יש נוחלין (שם קכב א) העלו בפירוש שלא נתחלקה לקרקפתא דגברי אלא לשבטים נתחלקה שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה ונטל כל השבט החלק שיצא לו הגורל עליו. וזהו מה שצוחו בני יוסף שאמרו (יהושע יז יד) מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב, ולא הוסיף להם יהושע כלום אבל אמר לו (שם טו) עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים, לומר שיכבשו להם מן הארץ שלא נכבשה להם וירחיבו בה את גבולם. וזהו שאמר (פסוקים נה נו) לשמות מטות אבותם ינחלו בין רב למעט, שיקחו כל המטות בשוה בין שהוא מרובה באוכלוסין או ממועט בהם. ויהיה פירוש “לרב תרבו נחלתו” לאנשי ה

(נד) לרב תרבה נחלתו – לשבט מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שוים שהרי לפי רבוי השבט חלקו החולקים, לא עשו אלא על ידי גורל, והגורל על פי רוח הקדש, לשון רש”י. ומדרש רבותינו בכתוב הזה אינו כן, אלא אמר בספרי (פנחס כו ג) לרב תרבה נחלתו, הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה וכו’. וכן בגמרא מפורש שאין משמעותו אצל חכמים לחלק בין שבט לשבט כלל, כמו שאמרו (ב”ב קיז ב) בשלמא למ”ד ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו וגו’. ועוד שכבר כתבתי בסדר ויחי יעקב (בראשית מח ו) כי בגמרא בפרק יש נוחלין (שם קכב א) העלו בפירוש שלא נתחלקה לקרקפתא דגברי אלא לשבטים נתחלקה שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה ונטל כל השבט החלק שיצא לו הגורל עליו. וזהו מה שצוחו בני יוסף שאמרו (יהושע יז יד) מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב, ולא הוסיף להם יהושע כלום אבל אמר לו (שם טו) עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים, לומר שיכבשו להם מן הארץ שלא נכבשה להם וירחיבו בה את גבולם. וזהו שאמר (פסוקים נה נו) לשמות מטות אבותם ינחלו בין רב למעט, שיקחו כל המטות בשוה בין שהוא מרובה באוכלוסין או ממועט בהם. ויהיה פירוש “לרב תרבו נחלתו” לאנשי השבט עצמו. או כפי מדרשו שנתחלקה ליוצאי מצרים, הרי שיצאו עמו עשרה ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו לרב תרבו. כלומר שאם מתו אותן עשרה שהיו בני עשרים שנה ביציאתן ממצרים ונולדו להם חמשה בנים במדבר, או שהיו טפלים ונעשו בני עשרים קורא אני עליו לרב תרבה, כלומר לרב ביציאת מצרים תרבו אף על פי שהוא עכשיו מועט. הרי שיצאו עמו חמשה ובכניסתן לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו למעט תמעיט, כדאיתא בספרי:

אבל ראיתי [בספרי] שם דקתני, לפי פקודיו, מגיד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא, כן הוא אומר וידברו בני יוסף את יהושע לאמר מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה’, מהו אומר ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים. זהו לשון הברייתא הזאת, ונראה ממנה שנתחלקה הארץ לגולגלותם כדברי הרב, אבל לפי הגמרא משבשתא היא. ועוד שאם כן מה יצעקו בני יוסף, והלא נתן להם לפי מנינם המרובה כשאר כל השבטים:

ולפי דעתי יש בברייתא הזו קצור, והוא ממה שאמרו בגמרא (ב”ב קיח א) דמשום טפלים דנפישו להו צוחו בני יוסף. וביאור הענין, כי בני יוסף כשני שבטים נטלו בני אפרים חלק אחד ובני מנשה חלק אחד כי כן כתוב (יהושע יד ד), ואין אחד מהם שמרובה באוכלוסים יותר משאר השבטים, אבל בשאר השבטים מרובים מהם כי שבט יהודה ויששכר וזבולון ודן מרובים מהם, ולמה יצוחו הם והמרובים ישתקו. וכל שכן אם נתחלקה הארץ ליוצאי מצרים כפי מדרשו, שהיו במנין הראשון בני יהודה מרובין משני השבטים האלה יחדיו. אבל היו צועקים מפני הטפלים, שהיו בני מנשה במנין יציאת מצרים שלשים ושנים אלף ונתרבו במנין השני במדבר לשנים וחמשים אלף, ואין בכל השבטים שנתרבה כל כך, והיו כמו כן מרבים בנים עד שנתחלקה הארץ וגם בני אפרים כן, ולא היו הטפלים ההם נוטלים כלום, ולכך צעקו ושומע אין להם כי כן המשפט שלא יטלו אלא בני עשרים. ולכך אמרה הברייתא לפי פקודיו, שהיו מבן עשרים שנה, מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא בשעת המנין, שלא יתנו כלום לטפלים ואפילו גדלו והגיעו לעשרים בשעה שחלקו:

והכתוב שאמר מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב, לדברי הכל אי אפשר שישאר בנגלה מפשוטו. כי אם חלק להם הארץ לגלגלותם כדברי רש”י, הנה לקחו דים וכמו שהם עם רב לקחו חלק רב. ואם לשבטים, אי אפשר שלא נתן להם יהושע חלק בכורתם, שלא היה עובר על צואת יעקב, וגם הקדוש ברוך הוא צוה בתורה לשבטי אפרים ומנשה. ועוד כתוב מפורש כי שני גורלות נתן להם, דכתיב (יהושע טז ה ח) ויהי גבול בני אפרים למשפחותם, זאת נחלת מטה בני אפרים למשפחותם, ובני מנשה (שם יז א ז), ויהי הגורל למטה מנשה, ויהי גבול מנשה, ככל הנאמר בשאר השבטים. אבל אמרם “גורל אחד וחבל אחד”, לומר כל מה שנתת לשנינו ראוי לאחד בגורלו. והזכירו זה הלשון, לפי שיהושע הפיל תחלה גורל אחד לשניהם, שנאמר (שם טז א ג) ויצא הגורל לבני יוסף מירדן ירחו וגו’ עד והיו תוצאותיו ימה, ושם נאמר (בפסוק ד) וינחלו בני יוסף מנשה ואפרים, כלומר שנחלו שניהם בגורל הזה, ואח”כ חלק אותו הגורל בין שניהם בגורל, כמו שאמר שם ויהי גבול בני אפרים וגו’, וכתיב ויהי הגורל למטה מנשה וגו’. על כן אמרו, הנה הגורל האחד הראשון ראוי לכל אחד משנינו כי עם רב אנחנו, ומדוע חלקת אותו אחרי כן לשני חלקים, והיתה הטענה מפני הטפלים שנתרבו בהן על דרך הגמרא:

ולפי דרך הפשט נראה לי, כי הצווחה הזאת היתה של בני מנשה, אלא שבאו לפניו שני השבטים יחד. וכן ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל ויאמר אליו כלב בן יפונה (שם יד ו), הדין לאחד וכל השבט יתרעם עמו. והיתה הטענה לבני מנשה, מפני שאין בכל השבטים מי שהשאיר ערים רבות וגדולות לכנעני כאשר השאיר מנשה שלשת הנפת (שם יז יא) תלתא פלכין. וראיה לדבר, כי לאחר שכתוב (שם פסוק יב) ולא יכלו בני מנשה להוריש את הערים האלה, שם כתיב (בפסוק יד) וידברו בני יוסף, כי מתחלה לא נתרעמו עד שעשו עמם מלחמה ולא יכלו להם:

ויתכן שזה טעם גורל אחד וחבל אחד, אמרו מפני שהפלת לשנינו תחלה גורל אחד נפל חבלנו יחד ואירע חלק שנינו במקום הזה הקשה, ואלו עשית לנו שני גורלות כנהוג בכל שני שבטים היה יוצא במקום אחר שהוא נוח לכבוש. ואמר להם יהושע, שאם יעלו ביער הפרזי והרפאים יבררו להם שם כל מה שירצו וירחיבו גבולם. וחזרו הם ובארו דבריהם, ואמרו גם ההר לא יספיק לנו כי רכב ברזל בכל הכנעני שנתת לנו בארץ העמק. ואז אמר להם יהושע, כי לא יתן להם בהר גורל אחד, אבל יהיה להם ההר כולו והיער הגדול ששם ויבררו להם ממנו כל צרכם, ויהיה להם כל תוצאות גבולי ההר ויורישו משם הכנעני כי רכב ברזל לו, והוא חזק ואין שאר השבטים חפצים בו, אבל הם שני האחים שהם עם רב וכח גדול להם הם יעזרו זה את זה והם יורישוהו. וסוף דבר שלא שמע אליהם ולא הוסיף להם כלום, כי כן הדין. והנה הצורך הרחיב דברינו בענין הזה, ועוד כתבנוהו בראיות בפרשת ויחי יעקב. והכלל, כי הדין שהעלו בגמרא הוא אמת ובו ראוי לפרש המקראות:

והנה פירוש הפרשה, לאלה – הנזכרים למשפחות תחלק הארץ. במספר שמות – שיתנו לכל זכר לגולגלותם חלקו. לרב תרבו נחלתו – שיחלקו ארץ ראובן לארבעת חלקים, למשפחת החנוכי המרובה על דרך משל נרבה נחלתו ולמשפחת הפלואי המועטת נמעיט, כי איש לפי פקודי – המשפחה יותן נחלתו – ותטול כל המשפחה במקום אחד, ומן הטעם הזה מנאם כאן למשפחות. ולפיכך הזכירו חכמים (ת”כ בהר פרשה א ב) חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו וכו’:

ספרי במדבר פרשת קרח פיסקא קיט ד”ה (קיט) ויאמר

(קיט) ויאמר ה’ אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל למה נאמר לפי שהוא אומר לאלה תחלק הארץ (במדבר כו נג) הכל במשמע כהנים לוים וישראלים וגרים ונשים ועבדים וטומטום ואנדרוגינוס במשמע. ויאמר ה’ אל אהרן בארצם לא תנחל יצאו כהנים. ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה יצאו לוים. לשמות מטות אבותם ינחלו (שם /במדבר כ”ו/ נה) יצאו גרים ועבדים. איש לפי פקודיו (שם /במדבר כ”ו/ נד) יצאו נשים טומטום ואנדרוגינוס.

 

Advertisements