Moses presents the people of Israel with a paradox toward the end of the parashah. In 29:1-3, he first states that they have “seen with their own eyes” all the miracles wrought by God on their behalf from the Exodus until this point. But then he states that God did not give them, “a heart to discern, eyes to see, or ears to hear until this day.” These words seem to contradict each other—either the people did witness the wonders, or they didn’t. Moreover, it appears to be entirely up to God what people understand, which undermines the concept of merit and responsibility.

A similar phrase used by Jeremiah (24:7) offers the beginning of an answer: I shall give them a heart to discern Me…when they return to me with all of their heart. This too is a paradox. God will give the people the “heart” to understand only when they return to God “with all their heart.” It seems that the Bible wants it both ways. The solution to the puzzle is found at the end of the verse in Jeremiah. Knowledge comes from God, but people must want to receive that knowledge for it to become accessible. Thus people may experience something wonderful and yet not acknowledge and integrate that experience into knowledge. It takes a willing heart to appreciate the wonders of life.

This reading is buttressed by a Rabbinic line of interpretation beginning with Devarim Rabba. There Rabbi Yitzhak claims that forty years back at Sinai when Israel expressed its enthusiasm for the Torah with, “We will heed and hear,” God announced—“May their hearts always be so,” but the Israelites were silent. It felt good in the moment, but were they ready to make a commitment? Their sense of closeness to God was fleeting, and so their knowledge quickly evaporated. Only now, at the end of the desert trek, has their heart become receptive to appreciate what their eyes have witnessed. But what has changed?

A hint comes from Bavli Avodah Zarah 5b. According to this text, Moses coddled the people for 40 years, and only then gave them forceful criticism (such as what we read in the rebuke of Ki Tavo). Rabbah explains that it requires a student 40 years to absorb the wisdom of their teacher, perhaps because it takes that long for the teacher to offer deep criticism, and the student to be prepared to receive it.

Only at the end of Moses’s life, when he allowed himself to share not only love but criticism, could the people of Israel understand the weight of the Torah, and only then could they fully commit to the covenant with God. According to this approach, the catalyst for comprehension is criticism. People who never hear criticism, or refuse to heed it, remain oblivious to their flaws and incapable of transcending them. A teacher must be cautious about offering criticism prematurely, when it cannot be accepted. But a student should try to cultivate appreciation for critical insights so that their heart can become wise.

The importance of receiving criticism is one of the great themes of Mussar literature. For example, the anonymous 15^th century work Orhot Tzaddikim instructs that every community should appoint a reverent and beloved sage to offer rebuke to the community so that they might return in Teshuvah. Note the dual qualifications for this office. The person offering rebuke must themselves be reverent, but they also must be beloved. Anyone who would exercise religious leadership must work on their own spiritual qualities as well as their interpersonal skills if they are to offer useful instruction to the people.

It is our custom to read the Torah’s two main passages of rebuke before the holidays of Shavuot and Rosh HaShanah. This experience is meant to open the heart, to inspire teshuvah, and to prepare the people to stand before God so that we might merit the blessings of Torah, and a new lease on life. Yet our tradition is concerned that hearing such strong rebuke could overwhelm the people. As such there is always a buffer period. After the rebuke of Behukotai we always read BaMidbar before Shavuot. And after the rebuke of Ki Tavo we always read Nitzavim before Rosh HaShanah (Shulhan Arukh OH 428). Listening to criticism is an important component of spiritual awakening, but it has a destructive side to it, and requires counterbalance and recovery.

Ultimately, our goal is to come before God from a sense of love. Self-critical reflection can prepare the way, but we should never enter the holidays from a position of abasement. As such, I very much appreciate Rashi’s comments to our verse, which take an entirely different approach. By his telling, what changed on “this day,” was not criticism offered by Moses, but criticism directed by Israel to him. They heard that Moses planned to deliver the Torah to the tribe of Levi alone, and they complained, “it’s our Torah too.” Moses rejoiced to hear this complaint, because it meant that the people yearned for the Torah, and desired to cling to God. On “this day,” it was Moses who came to understand the attachment of Israel to God.

As we open the high holiday season with Selihot tomorrow night, confessing our sins and pleading for mercy, may we do so not from a place of degradation, but from love and yearning to cling to God, to become the best version of ourselves possible, and so to enter the new year with a pure and understanding heart.

דברים פרק כט, א-ג

(א) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל  אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל  אַרְצוֹ: (ב) הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: (ג) וְלֹא נָתַן יְקֹוָק לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

ירמיהו פרק כד, ז

(ז) וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי כִּי אֲנִי יְקֹוָק וְהָיוּ לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים כִּי יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם:

דברים רבה (ליברמן) פרשת כי תבוא

[י.] ולא נתן ה’ לכם לב לדעת, מהו ולא נתן וגו’, א”ר יצחק בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע אמ’ הקדוש ברוך הוא מי יתן והיה לבבם זה להם, שמעו ישראל ושתקו.

בבלי עבודה זרה דף ה עמוד ב

אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה, שנאמר: ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה, וכתיב: ולא נתן ה’ לכם לב וגו’. אמר רבה, ש”מ: לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין.

ספר אורחות צדיקים שער התשובה ד”ה ומאותם עשרים

(ה) והשונא את התוכחות, שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה, שבזמן שמודיעים לאדם חטאיו ומכלימים אותו, חוזר בתשובה, כמו שכתוב (דברים ט ז): “זכור אל תשכח את אשר הקצפת – ממרים הייתם עם ה'”, (דברים כט ג): “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת”, (דברים לב ו): “עם נבל ולא חכם”, וכן ישעיהו הנביא הוכיח את ישראל [וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל] עד שחזרו בתשובה. לפיכך צריך כל קהל וקהל להעמיד אחד מחכמיהם, זקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם, שיהא מוכיח לרבים להחזירם בתשובה, וזה ששונא את התוכחות, אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו, ולפיכך יעמוד בחטאיו שהם טובים בעיניו.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תכח

לעולם קורין * צו את אהרן קודם פסח בפשוטה, ומצורע במעוברת, חוץ (ו) ג מבה”ח מעוברת (וה”ש מעוברת) שקורין אחרי מות קודם הפסח. * ולעולם קורין פרשת * ד במדבר סיני קודם עצרת, * תשעה באב קודם ואתחנן, אתם נצבים קודם ר”ה.

מגן אברהם[1] סימן תכח ס”ק ד

ד (פמ”ג) (מחה”ש) במדבר סיני קודם עצרת. כי בעצרת ר”ה לאילנות ולכן קורים סדרה אחד אחר התוכחות כדי שתכלה השנה וקללותיה ומה”ט קורין אתם נצבים קודם ר”ה:

ביאור הלכה סימן תכח סעיף ד ד”ה * ולעולם קורין

* ולעולם קורין וכו’ קודם עצרת – כדי שלעולם תפסיק בפרשה הזאת בין פ’ בחוקותי שיש בה קללות התוכחה ובין חג השבועות שהוא יום הדין על פירות האילן שלא קראו הקללות סמוך ליום הדין ויהיה לו פתחון פה לשטן לקטרג ח”ו [לבוש]:

רש”י דברים פרשת כי תבוא פרק כט פסוק ג

(ג) ולא נתן ה’ לכם לב לדעת – להכיר את חסדי הקדוש ברוך הוא ולידבק בו:

עד היום הזה – שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (לקמן לא, ט) ויתנה אל הכהנים בני לוי באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו’ (לעיל כז, ט), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום:

דברים פרק לא פסוק ט

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת  אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

[1] R. Avraham Ha – Levi Gombiner was born ca. 1637 in Gombin, Poland, and died in Kalisch in 1683. As a youth he witnessed the Cossack uprisings in 1648 – 1649, in which most of his family was murdered.