It’s awesome to discover something precious where you don’t expect it to be. I had that feeling this week when I found a theory of music and a celebration of diversity in the introduction to a 19^th century halakhic code. More on that below. On this Shabbat Shirah I’d like to know how the song of the sea actually sounded. Was it one voice united, an antiphonal call and response, some sort of harmony or even dissonance?

The Song literally begins, “Then Moses and the children of Israel would sing this song, and they said, saying” (Ex 15:1). It’s a curious verse, starting with the yud of yashir, which makes this historic moment seem incomplete and ungrammatical. Rashi’s theory is that this yud indicates not tense but an internal process that precedes action—the song that wells up from the heart before finding voice in the throat. He gives several other examples where an apparent future tense appears when the past tense belongs, with no “vov-conversive” in sight, and claims that the yud is playing a distinct role. It is drawing our attention to thought that precedes action. For Rashi, this grammatical insight is the true meaning (peshat), and is preferable to the wilder midrashic reading that this verse “proves” the doctrine of resurrection (purportedly the future tense indicates that Old Man Moses still has a song left to sing, even today).

I am moved by Rashi’s theory of grammar and psychology. We often think of music as an external experience—sound waves made by voices and instruments reaching the ears of the assembled. Yes, it is that, but first it is a thought, a feeling, an emotion. Thanks to Rashi we appreciate the silence that precedes the song. It begins inside with wonder, relief, and joy. And then these emotions burst out into audible song. Still, what did the song sound like?

This brings us to the second oddity of the verse: “and they said, saying.” That last verb is redundant. True, we often read biblical verses in which “God spoke to Moses, saying,” but there the redundancy seems to indicate that Moses should convey to Israel what he has heard from God. In our case God is not speaking. Rabbi Akiva teaches in Mishnah Sotah 5:4 that the extra word indicates a responsive type of singing. Moses would sing a line and then the people would repeat his words. The Bavli gets a bit tangled up trying to figure out exactly how this worked—did they repeat every word that Moses said, or just the first word, or perhaps a refrain like “Hallelujah”? In any event, these rabbis believed that the Song of the Sea was a call and response melody, much like the “kedushah” liturgies that they designed for their generation. How did the song sound? Like a duet.

A different rabbinic theory is that although Moses opened the singing, after that everyone was inspired to sing together (as indicated by the plural verb, ויאמרו, “they said”). Moses gave the signal, and then it was all sung in unison. OK, but when everyone was singing, were they on the same pitch? Was there harmony or even dissonance? There is great power when a large choir sings the exact same notes, but such music can be overwhelming. Harmony can leaven the song, and dissonance can create interesting tension. Yet it seems that we have only two interpretive options—either the people were mimicking Moses note for note, or they were singing along with him in unison. Neither option makes room for creativity. Such a song might have been powerful, but did it allow for individual voices? Was the greatest musical moment in our history monophonic like a Gregorian chant, or is it possible that there was improvisation and even dissonance? Could the people of Israel have invented jazz by the Sea of Reeds (and maybe even the clarinet?)

You wouldn’t think so, but then you also wouldn’t expect to uncover a musical theory in a code of Jewish law. This brings us to my delightful discovery. Rabbi Yehiel Michel Epstein (1829-1909) was a brilliant halakhist who wrote an important legal commentary called Arukh HaShulhan, “The Setting of the Table,” which is an inversion of the title of the code upon which it is based, Rabbi Yosef Karo’s Shulhan Arukh (“The Set Table”). I have pasted a scan of his introduction to Hoshen Mishpat (civil and criminal law) below. Here is my translation of the relevant paragraph:

All of the disputes among the earlier and later rabbis of the Talmud, the Geonim and the codifiers was in truth to give understanding to the wise. These are all the words of the living God, and all have a place in the halakha. In fact this [discord] is the glory of our holy and pure Torah. The entire Torah is called a “song” and the glory of a song is when the voices are different from one another. This is the essence of its melody. Whoever sets sail in the seas of the Talmud will witness different melodies, with all of the voices different from each other.

Rabbi Epstein goes on to distinguish between the beauty of multivocality when it comes to study from the need for authoritative interpretation when it comes to policy. Still, he has given us a model of music and more. The true beauty of Torah is the quality of multiplicity that can be discerned, even though the singers perform in harmony.

We do not always appreciate monolithic music, nor do we desire to limit the number of voices speaking Torah. On the contrary, the great beauty of our tradition derives from the diversity of participation. As we celebrate the exodus from Mitzrayim on this Sabbath of Song and prepare for the revelation that awaits next week at Sinai, let’s listen for the distinct voices in our choir. We may need unity of voice and of action at times, but even then we should stay attuned to discordant notes so that our song can soar and our community can achieve its true glory.

שמות פרק טו פסוק א

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיקֹוָק וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיקֹוָק כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:

רש”י שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק א

(א) אז ישיר משה – אז כשראה הנס עלה בלבוא שישיר שירה, וכן (יהושע י יב) אז ידבר יהושע, וכן (מלכים א’ ז ח) ובית יעשה לבת פרעה, חשב בלבו שיעשה לה, אף כאן ישיר, אמר לו לבו שישיר, וכן עשה, ויאמרו לאמרב אשירה לה’. וכן ביהושע, כשראה הנס אמר לו לבו שידבר וכן עשה (יהושע י יב) ויאמר לעיני ישראל, וכן שירת הבאר שפתח בה (במדבר כא יז) אז ישיר ישראל, פירש אחריו עלי באר ענו לה. (מלכים יא ז) אז יבנה שלמה במה, פירשו בו חכמי ישראל שבקש לבנות ולא בנה. למדנו שהיו”ד על שם המחשבה נאמרה, זהו ליישב פשוטו. אבל מדרשו אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מכאן רמז לתחיית המתיםג מן התורה, וכן בכולן חוץ משל שלמה, שפירשוהו, בקש לבנות ולא בנה. ואין לומר וליישב הלשון הזה כשאר דברים הנכתבים בלשון עתיד והן מיד, כגון (איוב א ה) ככה יעשה איוב, (במדבר ט כג) על פי ה’ יחנו, (שם כ) ויש אשר יהיה הענן, לפי שהן דבר ההוה תמיד, ונופל בו בין לשון עתיד בין לשון עבר, אבל זה שלא היה אלא לשעה אינו יכול ליישבו בלשון הזה:

משנה מסכת סוטה פרק ה

בו ביום דרש רבי עקיבא (שמות ט”ו) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה’ ויאמרו לאמר שאין תלמוד לומר לאמר ומה תלמוד לומר לאמר מלמד שהיו ישראל עונין אחריו של משה על כל דבר ודבר כקוראין את ההלל לכך נאמר לאמר ר’ נחמיה אומר כקורין את שמע ולא כקורין את ההלל:

בבלי סוטה דף ל עמוד ב

ת”ר, בו ביום דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את הלל והן עונין אחריו ראשי פרקים, משה אמר אשירה לה’ והן אומרים אשירה לה’, משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה’; רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר, משה אמר אשירה לה’ והן אומרים אשירה לה’, משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה; רבי נחמיה אומר: כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו. במאי קמיפלגי? רבי עקיבא סבר: לאמר – אמילתא קמייתא, ורבי אליעזר בנו של ר”י הגלילי סבר: לאמר – אכל מילתא ומילתא, ור’ נחמיה סבר: ויאמרו – דאמור כולהו בהדי הדדי, לאמר – דפתח משה ברישא.

תוספות יום טוב מסכת סוטה פרק ה משנה ד

עונין אחריו של משה על כל דבר ודבר כקוראין את ההלל – פירש הר”ב ראשי פרקים בלבד היו עונין ומסיים בברייתא משה אמר אשירה לה’. והם אומרים אשירה לה’. משה אמר כי גאה גאה. והן אומרים אשירה לה’. ולישנא דראשי פרקים קשיא. ולכן נראה לי שהשירה מתחלקת לענינים ופרקים. ובכל פרק היו עונין אותו ראש פרק. ובהלל פליגי רש”י ותוספות בפ”ג דסוכה דף ל”ח דלרש”י בראשי פרקים עונין ראשי פרקים ולא יותר. ועל כל דבר חוץ מראשי פרקים עונין הללויה עד שיגמור את ההלל. והתוס’ מפרשים שמתחלת הפרק עד סופו עונה ראשו על כל דבר ודבר עד סופו. וכן פרק שני עונה ראש פרק שני. ועל כל דבר ודבר עד סופו. וכן כולן. כגון הללויה. בצאת ישראל. לא לנו כו’. ע”כ. ודעת הרמב”ם בפ”ג מהלכות חנוכה [הלכה י”ב] כפירוש רש”י:

כקורין את שמע – בברייתא. כסופר הפורס על שמע בבה”כ. שהוא פותח תחלה. והן עונין אחריו. פי’ רש”י וקורין כולן יחד. וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכיונו יחד את השירה ככתבה. ומפרשים בגמ’ טעמו דר’ נחמיה דדרשינן ויאמרו דאמרו כולהו בהדי הדדי. לאמר דפתח משה ברישא:

ולא כקורין את ההלל – נ”ל דלהכי קאמר תו. לאפוקי נמי מדעת שלישית דאיתא בברייתא ר’ אליעזר בנו של ר”י הגלילי אומר כקטן המקרא את ההלל. והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר. משה אמר אשירה לה’ והן אומרים אשירה לה’. משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה. להכי אמר דלא הוו כלל כקריאת הלל. דאפילו כקריאה זו נמי לא:

תורה תמימה הערות שמות פרק טו הערה ד

ד) שאין דומה לשאר לאמר שבתורה שענינו שהקב”ה מדבר למשה שיאמר לישראל אבל כאן אין לומר כן, ולכן דריש שהכונה שמשה אמר אשירה לה’ והם עונים אחריו כדבריו, משה אמר עזי וזמרת יה והם אומרים אשירה לה’, וכן כל פסוק ופסוק, ועיין בתוי”ט פ”ה מ”ד דסוטה:

משלי פרק יד, טו-טז

(טו) פֶּ֭תִי יַאֲמִ֣ין לְכָל־דָּבָ֑ר וְ֝עָר֗וּם יָבִ֥ין לַאֲשֻׁרֽוֹ: (טז) חָכָ֣ם יָ֭רֵא וְסָ֣ר מֵרָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל מִתְעַבֵּ֥ר וּבוֹטֵֽחַ:

הקדמה לערוך השולחן, חושן משפט

arukh hashulhan excerpt