What is the significance of Sinai for animals? This might sound like a strange question—the theophany was for people, right? If anything, we might say that animals were instruments in the form of sacrifices—those brought by Yitro at the start of the portion, and those described by God in the Decalogue postscript about earthen and stone altars. It is true that animal sacrifice is part of the covenant made between people and God, and yet I’d like to suggest that animals have a larger stake in Sinai.

Animals surround the great revelation on the mountain of the Lord. God states at the outset (19:4) that Israel was brought out of Egypt “on eagle’s wings.” The revelation itself was accompanied by the sound of a ram’s horn: “The blare of the horn grew louder and louder. As Moses spoke, God answered him in thunder.” This conjures a mingling of divine, human and animal sounds during this revelation. Still, the audience of the revelation was human, right?

In preparation for the event, God warns Moses to set bounds around the mountain so that no one can ascend it: “Whoever touches the mountain shall be put to death. No hand shall touch him, but he shall be stoned or shot, beast or man, he shall not live. When the ram’s horn sounds a long blast, they may go up the mountain.” If you read that sentence closely, it seems that both humans and animals were warned not to ascend the mountain, and would be punished for transgression. In the Talmud (Sanhedrin 15b), this verse is understood to imply that anyone who crossed the boundary—whether human or animal—would later be tried by a Sanhedrin of 23 judges (established by Yitro). Indeed, the Mishnah of Sanhedrin 1:4 establishes parity of criminal procedure for humans and animals. Like animals, humans can be considered “mu’ad” or anticipated to perform certain crimes. The legal system of Judaism certainly differentiates between humans and animals, but there remains plenty of common ground. Animals can be judged innocent or guilty. Arguably, it is the commonality shared by humans and other animals that makes animals effective substitutes in sacrificial worship.

Still, it would be too much to suggest that animals are spiritual beings that respond to revelation, right? I’m not so sure. Biblical, rabbinic and mystical texts all feature stories in which the boundary between humans and other animals is blurred. There is Balaam’s talking donkey, of course, teaching the arrogant prophet a lesson in kindness—why did you beat your innocent donkey? The book of Jonah features animals garbed in sackcloth to repent, and God explaining to the zealous prophet that the animals of Nineveh deserve mercy. A more obscure example comes from the book of Daniel, chapter 4, where King Nebuchadnezzar pompously proclaims his own majesty. A voice from heaven decrees his punishment to live like an animal. “He ate grass like cattle, and his body was drenched  with the dew of heaven until his hair grew like eagle’s feathers and his nails like [the talons of]birds.” From the experience of living as an animal, the King learned how to be a proper human.

Animals are often depicted as industrious or even noble creatures from whom humans should learn. In Tractate Eruvin Rabbi Yohanan says that had the Torah not been given at Sinai many of its key instructions about character could have been learned by observing animal behavior. Each Shabbat afternoon we read a medley of verses from Psalms called צדקתך צדק which is a synopsis of the funeral liturgy (based on the medieval belief that the souls of the wicked return to purgatory at the end of Shabbat). From Psalm 36 we conclude, “humans and beasts you save, O Lord.” Apparently animals also are beloved to God and worthy of salvation.

From all of these texts we learn that animals are present at revelation, that they are judged by the same mechanisms used for humans, that they are held up as models of spiritual qualities, and that they are equally worthy of divine concern. But this pales in comparison to the image from Ezekiel 1 that the divine throne itself is emblazoned with images of a human face and those of three other animals—a lion, an ox and an eagle. In the Zohar we learn that these images are not coincidental. They indicate a blend of mercy and judgment or ferocity found in animals such as eagles, and teach us about the very qualities of God.

In other words, the revelation is not only a present to people or to Israel. It is an incursion of divine energy into the terrestrial realm, and a blessing through Israel to all that lives. As Eitan Fishbane writes in his new book, The Art of Mystical Narrative, “The miracle is understood to be an occurrence that is not supposed to take place under normal circumstances—therefore the supernatural happening is taken to be an entrance of divine providence into the mundane realm, an expression of divine reward or punishment for the actions of human beings.” (275) 

Imagine if we understood the revelation at Sinai not as a special gift to the people of Israel, but as a blessing that we channel to all that lives. Imagine that we saw animals not as instruments of our service or even as fodder for fables about our moral education, but as aspects of the divine. Such a perspective need not imply a vegetarian or vegan ethic, but it does create a sense of kinship between all creatures. The animals of the sky,  land and sea all have a stake in Sinai. It is a moment when life itself is dignified by divine attention, and humans are called to recognize the sanctity and value of all that lives. That is a covenant worth reenacting generation after generation.

שמות פרק יח, יב

(יב) וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים:

שמות פרק כ, כא-כב

(כא) מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֘ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־ שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־ שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ: (כב) וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ:

שמות פרק יט, ד

(ד) אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי:

שמות פרק יט, יט

(יט) וַיְהִי֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָאֱלֹהִ֖ים יַעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל:

שמות פרק יט, יא-יג

(יא) וְהָי֥וּ נְכֹנִ֖ים לַיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִשִׁ֗י יֵרֵ֧ד יְקֹוָ֛ק לְעֵינֵ֥י כָל־הָעָ֖ם עַל־הַ֥ר סִינָֽי: (יב) וְהִגְבַּלְתָּ֤ אֶת־הָעָם֙ סָבִ֣יב לֵאמֹ֔ר הִשָּׁמְר֥וּ לָכֶ֛ם עֲל֥וֹת בָּהָ֖ר וּנְגֹ֣עַ בְּקָצֵ֑הוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהָ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת: (יג) לֹא־תִגַּ֨ע בּ֜וֹ יָ֗ד כִּֽי־סָק֤וֹל יִסָּקֵל֙ אוֹ־יָרֹ֣ה יִיָּרֶ֔ה אִם־בְּהֵמָ֥ה אִם־אִ֖ישׁ לֹ֣א יִחְיֶ֑ה בִּמְשֹׁךְ֙ הַיֹּבֵ֔ל הֵ֖מָּה יַעֲל֥וּ בָהָֽר:

משנה מסכת סנהדרין פרק א משנה ד

דיני נפשות בעשרים ושלשה הרובע והנרבע בעשרים ושלשה שנאמר (ויקרא כ’) והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר (ויקרא כ’) ואת הבהמה תהרוגו שור הנסקל בעשרים ושלשה שנאמר (שמות כ”א) השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתן בעשרים ושלשה רבי אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה רבי עקיבא אומר מיתתן בעשרים ושלשה:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף טו עמוד ב

איבעיא להו: שור סיני בכמה? מי גמר שעה מדורות, או לא? תא שמע, דתני רמי בר יחזקאל: אם בהמה אם איש לא יחיה, מה איש בעשרים ושלשה – אף בהמה בעשרים ושלשה.

רש”י מסכת סנהדרין דף טו עמוד ב

שור סיני – בהמה שקרבה להר בעוד שהשכינה שם, דכתיב אם בהמה אם איש לא יחיה. בכמה – דיינים נידון. מה איש בעשרים ושלשה – דאיש פשיטא לן, דכבר הוקבעו לישראל סנהדראות מיתרו ואילך.

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף ק עמוד ב. אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול – שמפייס ואחר כך בועל.

תהלים פרק לו, ו-י

(ו) יְ֭קֹוָק בְּהַשָּׁמַ֣יִם חַסְדֶּ֑ךָ אֱ֝מֽוּנָתְךָ֗ עַד־שְׁחָקִֽים: (ז) צִדְקָֽתְךָ֨׀ כְּֽהַרְרֵי־אֵ֗ל מִ֭שְׁפָּטֶךָ תְּה֣וֹם רַבָּ֑ה אָ֤דָֽם־וּבְהֵמָ֖ה תוֹשִׁ֣יעַ יְקֹוָֽק: (ח) מַה־יָּקָ֥ר חַסְדְּךָ֗ אֱלֹ֫הִ֥ים וּבְנֵ֥י אָדָ֑ם בְּצֵ֥ל כְּ֝נָפֶ֗יךָ יֶחֱסָיֽוּן: (ט) יִ֭רְוְיֻן מִדֶּ֣שֶׁן בֵּיתֶ֑ךָ וְנַ֖חַל עֲדָנֶ֣יךָ תַשְׁקֵֽם: (י) כִּֽי־עִ֭מְּךָ מְק֣וֹר חַיִּ֑ים בְּ֝אוֹרְךָ֗ נִרְאֶה־אֽוֹר:

משלי פרק ל פסוק יט

דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר׀ בַּשָּׁמַיִם֘ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ עֲלֵ֫י צ֥וּר דֶּֽרֶךְ־אֳנִיָּ֥ה בְלֶב־יָ֑ם וְדֶ֖רֶךְ גֶּ֣בֶר בְּעַלְמָֽה:

יחזקאל פרק א פסוק י

וּדְמ֣וּת פְּנֵיהֶם֘ פְּנֵ֣י אָדָם֒ וּפְנֵ֨י אַרְיֵ֤ה אֶל־הַיָּמִין֙ לְאַרְבַּעְתָּ֔ם וּפְנֵי־ שׁ֥וֹר מֵֽהַשְּׂמֹ֖אול לְאַרְבַּעְתָּ֑ן וּפְנֵי־נֶ֖שֶׁר לְאַרְבַּעְתָּֽן:

זוהר כרך ב (שמות) פרשת יתרו דף פ עמוד ב

אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים, מאי כנפי נשרים א”ר יהודה ברחמי דכתיב (דברים לב) כנשר יעיר קנו וגו’, והיינו רזא דאמר ר’ שמעון (משלי ל) דרך הנשר בשמים, מאי בשמים, ברחמי, מה נשר אשתכח ברחמי על בנוי ודינא לגבי אחרנין כך קודשא בריך הוא אשתכח ברחמי לגבי ישראל ודינא לגבי עמין עעכו”ם, ר’ אלעזר הוה אזיל מקפוטקיא ללוד והוה אזיל ר’ יוסי ור’ חייא עמיה קמו בנהורא כד נהיר יממא והוו אזלי, אמר ר’ חייא חמינא האי קרא דכתיב (יחזקאל א) ופני אריה אל הימין לארבעתן ופני שור מהשמאל לארבעתן ופני נשר לארבעתן, הא אריה בימינא שור משמאלא (קכ א) נשר באן אתר דוכתיה, אמר ליה ר’ אלעזר באתרא (נ”א דיעקב) דיניקא שריא מ”ט משום דנשר בכלא אשתכח רחמי לבנוי דינא לגבי אחרנין, כך קודשא בריך הוא אוביל לון לישראל ברחמי, ובדינא לגבי אחרנין דכתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים, וכתיב כנשר יעיר קנו, מנלן דנשר רחמי אקרי, דכתיב דרך הנשר בשמים, בשמים ממש, ובגיני כך אריה לימינא, שור לשמאלא, נשר בינייהו ואחיד לון, אדם כליל כלהו וכלא אתכלילן ביה דכתיב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה: