False oaths are an especially pernicious form of social crime because they cause serious harm to individuals while also imperiling an entire system. Oaths were administered using the divine name (and in rabbinic Judaism, while holding a Torah scroll or pair of tefillin), and so, false oaths were also viewed as a form of heresy. It is no wonder then that the Torah takes oaths seriously and views failure to fulfill one’s promise as a sin that requires special expiation.

Toward the end of our portion, (Lev. 5: 4-13) we read that a person who has neglected an oath (or one of the other private sins listed just prior) must confess his transgression and then bring a sacrifice. This is the only reference to confession in the portion despite the fact that chapters 4-5 are dominated by discussions of sin offerings. Perhaps because the transgression involves speech, the atonement must likewise begin with speech. The Etz Hayyim “pshat” commentary offers a convincing explanation: “Here we are dealing with private acts and the failure to act, which might never have come to light had the offender not come forward to confess.”

After confession comes sacrifice. The default option is quite expensive—a female sheep or goat, offered as a hattat, that is, a purification offering from sin. Despite the severity of the transgression, the Torah is sensitive to the financial situation of the sinner. If a sheep or goat is too expensive, then the sinner has the option of bringing two doves, one to be offered as a hattat (purification) and the other as an olah (burnt offering). The order is important, because the person needs to be purified first before they can offer the olah, which implies that they are already restored to good standing. What if even two birds are too much expense? The Torah anticipates this situation too, and says that such a person should bring just a small amount of flour—a tenth of an ephah—which the priest will scoop from his hand and turn to smoke on the fire of the altar.

The Torah adds a detail which caught my eye this year. The poorest of the poor brings just a scoop of flour for purification—and he must not add to it either oil or frankincense. Why would he? Because his sacrifice looks like a minhah, a grain offering, and those are described in chapter 6 as being blended with oil and frankincense so that they will make a “pleasing fragrance” as they burn. Not so with the poor person’s purification offering—it is not a “gift” (minhah) but a sin-offering, so no fragrant smell is allowed.

In the Talmud (Sotah 15a) Rabbi Shimon explores this law, which he finds to be surprising. We might expect the Torah to require the addition of these expensive ingredients so that the sinner will not “profit” by getting away with a cheap sacrifice. Since the Torah emphatically forbids the addition of olive oil and frankincense, it must be for a different reason—that the sacrifice not be “beautiful.” Violating an oath is an ugly action, and the sacrifice should reflect that fact. The point is not to make the person suffer economically—provision is made for inexpensive offering—but to emphasize that this is a moment of violation and shame. Only after that has been acknowledged in spoken confession and public ritual can the person return to good standing.

A gentler explanation of this detail is found in the medieval Sefer HaHinukh. It points out that oil is a symbol of pride since it floats above all other liquids, and is for this reason used to anoint kings and priests. The penitent requires a humble and downcast emotion, and thus oil is excluded. Yet at the same time, the Torah is concerned with his financial security—let his shame be for the transgression, not for his poverty. God is concerned with each person, offering them a way to return, regardless of their financial means.

This message is worth recalling and sharing. We often encounter people who have committed transgressions that only they truly know (sometimes it is us). It is tempting when they confess such sins to quickly reassure them that all is forgiven, but that instinct may not do justice to the severity of what they have experienced, and to their need for a more substantial act of contrition. Confession is important, but so too is some sort of purification. In our day that might mean community service, prayer, even immersion in the mikveh. These rituals must be customized to the spiritual and financial circumstances of each person, just as the Torah demonstrated.

I find it touching that the Torah wants the religious community to take such good care of the people it identifies as sinners. They are not sent out of the camp, but are invited to its central courtyard. But not without substantial efforts to come clean before people and before God. Our society is quite adept at identifying wrongdoing, at shaming and punishing wrongdoers. We are much less skilled at helping people find their way back into society. I am extremely impressed by the work of re-entry programs, and of our student chaplains who work with people who have been released from jail and are returning to society. Yet this type of work is also required even for smaller, more private sins, that are known only to the one who did them.

The Hasidic master Rabbi Moshe Haym Efraim explains the verse in Ha’azinu “the Lord alone (בדד) did guide him, no alien god at His side,” in light of our verse. It seems that God is alone, in exile in the world, wandering as the Shekhinah along with the exiled people. But when God is revealed, then God will be alone in an exalted sense—One. The word badad adds up to ten (2+4+4) and links to the “tenth” of flour in the sin offering, an obvious sefirotic reference. It seems almost as if God needs to make reparation, just as the sinner does, in order to become God’s true self.

We live in a time of insolence and refusal to confess and come clean. Perhaps it is understandable that so few of our fallen leaders are willing to acknowledge their broken promises, because we have no mechanism for purification and forgiveness. The Torah points us in a different direction, to a healthier society in which wrongs are confessed, purification is offered, and any person, regardless of economic situation, is given attention by the community and by God. In this way society can be protected, holiness restored, and all people given the chance to live in goodness and purity.

ויקרא פרק ה, ד-יג

(ד) אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה: (ה) וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ: (ו) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיקֹוָק עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ: (ז) וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַיקֹוָק אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה: (ח) וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל: (ט) וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא: (י) וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר  חָטָא וְנִסְלַח לוֹ: ס (יא) וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא: (יב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְקֹוָק חַטָּאת הִוא: (יג) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה:

ויקרא פרק ו, ז-ח

(ז) וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי יְקֹוָק אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: (ח) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיקֹוָק:

בבלי סוטה דף טו עמוד א

תניא, אמר ר”ש: בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה? שלא יהא קרבנו מהודר

ספר החינוך פרשת ויקרא מצוה קכה

שלא ישים הכהן שמן במנחת חוטא עני, שנאמר [ויקרא ה’, י”א] לא ישים עליה שמן, ואף על פי שבשאר מנחות היו נותנין שמן. ומפני כן אמרתי חוטא עני, כי חוטא עשיר אינו מביא מנחת קמח לעולם כי אם קרבן בהמה כמו שמפורש בתורה.

משרשי המצוה, לפי שהשמן רמז למעלה ולגדולה, שאם אתה מערבו בכל משקין הוא צף על כולן, והוא דבר חשוב מאד, וידוע הוא חשיבות שמן הטוב, ולכן ימשחו בו המתחנכים למעלת מלכות או כהונה, על כן אין ראוי לתת ממנו במנחת החוטא הצריך להראות בעצמו דאגה ושפלות על שבא דבר עבירה לידו.

ועוד נאמר שהוא לחמלת העני שלא להטריחו יותר מדי להביא שמן, כי השם ברוך הוא לא יטריח בריה. ומפני זה גם כן לא חייבו רק במעט קמח, שאי אפשר לשום אדם אפילו בדלי דלות בלא מעט קמח. וזה יספיק לנו גם על הלבונה.

דברים פרק לב פסוק יב

יְקֹוָק בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר:

דגל מחנה אפרים דברים פרשת האזינו ד”ה או יאמר

או יאמר באופן אחר ה’ בדד ינחנו, כי השכינה כביכול נקראת בדד על דרך הידוע שהיא בגלות ומשפעת השפע להשרים אשר ישראל נתונים תחת ידם בגלות אבל כשה’ יתברך יגלה מלכותו ויהיה ה’ אחד ושמו אחד אז האלילים כליל יחלוף, וזהו ה’ בדד היינו כשה’ יתברך יתחבר לבדד היינו השכינה הנקראת בדד ואז אין עמו אל נכר, ויש דברים בגו עוד לאלהי מילין למה נקראת השכינה בדד כי בדד גימטריא עשרה אך עתה באותיות הם שני דלתין הנקרא דלי דלות והיא עשירית האיפה סולת לחטאת (ויקרא ה’, י”א) עיין שם ואז תעלה לריח ניחוח אשה לה’ ברוך הוא וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויראו את ה’ כל המעשים ויכירו גדלו מדלי דלות עדי מרום ויהיה ה’ אחד ושמו אחד ועל ידי זה תבין מה שתירגם על פסוק זה עיין שם והבן:

ביוגרפיה – דגל מחנה אפרים

1748. Moshe Haym Ephraim, a grandson of the Ba’al Shem Tov, the founder of Hasidism, was born in 1748.