Anger is often an understandable reaction, and yet it can be one of the most destructive and debilitating of emotions. It is hard to imagine how Moses feels when his two nephews Nadav and Avihu are struck dead in the middle of the inaugural service for the tabernacle. Guilty? Terrified? Shocked? All of these, I think. Mostly Moses seems eager to stanch the suffering, to make sure that every detail of the ritual is followed so that God will not strike again. This is why he examines the rituals of sacrifice so closely and is so quick to anger when something seems amiss.

The Torah (Lev. 10:16) says that Moses “studiously studied,” (דָּרֹשׁ דָּרַשׁ) or something like that—the sense is that he went looking to see what became of the purification offering (for the new moon, according to the Sages)—was the goat sacrificed? If not, then why not? If so, then why wasn’t its priestly portion eaten? This double verb has long attracted rabbinic attention, in part because it is the midpoint of the Torah in words, with inquiry (דָּרַשׁ) on both sides. Sweet. But although Moses is our greatest student and teacher of Torah, at this point his abilities to study and comprehend simply fail. He should have known that the priests were not allowed to eat sacrifices immediately after becoming bereaved, yet he criticized them all the same.

Early rabbinic sources stress the sensitivity of Aaron in pointing out his brother’s error. According to Avot D’Rabbi Natan A 37, Aaron gently draws him outside, away from others and offers solid rabbinic logic. If (according to Deuteronomy) the minor sanctity of tithes cannot be eaten when bereaved, then how much more so the major sanctity of temple sacrifices? Bavli Zevahim 101a repeats this logic and then goes a bit further in describing the response of Moses: He was not embarrassed, saying, “I never heard this,” but rather admitted, “I did hear it but forgot it.” The rabbis here imagine Moses being tempted to respond defensively with “no one told me!” Instead, he humbles himself, confessing that he should have known better, and failed.

But if Moses really had learned this lesson previously, then why did he forget it now? Midrash VaYikra Rabba finds the answer in the Torah’s description of Moses’ anger (וַיִּקְצֹף) —“When he became angry, he forgot the law” (וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו). It proceeds to describe two other occasions when in his anger Moses forgot an important law (the story of the gathering of manna on Shabbat, and the story of the purification of metal spoils taken from Midian).

Most of our commentaries praise Moses for his quick confession of error, even his pleasure in deferring to his older brother Aaron. After Aaron’s searing personal loss, it might have been something of a consolation to reassure Aaron that he was the ritual expert, and was not to be blamed for the mishap that took his sons’ lives. This is an important pastoral point, but I want to return to the anger of Moses.

The great medieval poet and philosopher Solomon ibn Gabirol wrote a book on personal ethics (mussar) in Judaeo-Arabic called (in Hebrew translation), The Book of Repairing the Soul (ספר תיקון מידות הנפש). In it he points to the destructive power of anger, which prevents or distorts one’s ability to hear and understand. He cites numerous verses that indicate that wisdom comes from listening, whereas wickedness comes from refusal to listen, or from the distortion of true words. Anger is especially dangerous because it can transform wise words into weapons, sharpening differences and blocking reconciliation.

Tragedy strikes suddenly in Shmini, just as it does so often in our lives. It may not be possible to evade tragedy entirely, but we do have some measure of control about how to react. Moses shows a very understandable form of failure when he grows angry, forgets his learning, and attacks his loved ones just when they are hurting the most. It is a bad moment for Moses, and is not entirely out of character, as VaYikra Rabba observes. It is remarkable that Aaron finds the strength (according to the rabbis) to bring Moses back to his senses, to remember his learning, to listen to his brother, to apologize and make peace.

This brief, terrifying and ugly incident is ultimately redemptive. We recognize this dynamic—we too have felt fear and guilt give way to anger at times. We can identify with Moses in this moment of despair, and we can learn from both his failure and his success as he recognizes his brother’s wisdom. There is so much anger all around us in society, and it does make people stupid and self-destructive. Looking at Aaron’s example, we see our way forward, to find dignified and clear ways to get through to a person who is raging, to help them return to their better self, and to admit error when appropriate.

Shabbat Shmini and Parah is all about purification. We search and search again for the impure sources of anger in our hearts, washing them clean so that they can become pure, so we can live in peace with each other, with ourselves and with God.

ויקרא פרק י, טז-כ

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק: הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְקֹוָק וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְקֹוָק: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו:

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לז ד”ה ואינו נכנס

ואינו נכנס לתוך דברי חבירו זה אהרן שנאמר וידבר אהרן וגו’ הן היום הקריבו את חטאתם ועולתם וגו’ (ויקרא י’ י”ט) אלא ששתק עד שיסיים משה את דברו ולא אמר לו קצר דבריך ואח”כ אמר אל משה הן היום הקריבו ואוננים אנחנו. ויש אומרים משכו אהרן מתוך הצבור לחוץ ואמר לו משה אחי ומה מעשר הקל אסור לאונן לאכול ממנו חטאת חמור לא כ”ש שתהא אסורה לאונן. מיד הודה לו שנאמר וישמע משה וייטב בעיניו (שם שם כ’) ובעיני הגבורה:

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קא עמוד א

אמר לו: ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה’? שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה, דאי בקדשי דורות, ק”ו ממעשר הקל, ומה מעשר הקל אמרה תורה: לא אכלתי באוני ממנו, בקדשי דורות לא כל שכן! מיד: וישמע משה וייטב בעיניו, הודה ולא בוש משה לומר לא שמעתי, אלא אמר שמעתי ושכחתי.

ויקרא רבה (מרגליות) פרשת שמיני פרשה יג ד”ה [א] ר’ פינחס

[א] ר’ פינחס ור’ ירמיה בש’ ר’ חייא בר אבא פתח אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין (משלי טו, לא). אזן שומעת תוכחת חיים, אילו בניו שלאהרן שהיו בצד המיתה. בקרב חכמים תלין, זכו שנתייחד הדיבור עליהן ועל אביהן ועל אחי אביהן בחייהן, הה”ד ואת שעיר החטאת דרש דרש משה (ויקרא י, טז). מהו דרש דרש, שתי דרישות, אמ’ להם אם שחטתם למה לא אכלתם ואם לא הייתם עתידין לאכל למה שחטתם. מיד ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן (שם /ויקרא י’, ט”ז/). וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו. אמ’ רבי הונא בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה הלכה ממנו. ואילו הן בשבת ובכלי מתכות ובאונן. בשבת מנ’, ויותירו אנשים ממנו עד בקר ויקצף עליהם משה (שמות טז, כ), וכיון שכעס שכח מלומר להן הלכות שבת. מה אמ’ להן אכלוהו היום כי שבת היום לי”י (שם /שמות ט”ז/ כה). ובכלי מתכות מנ’, ויקצף משה על פקודי החיל (במדבר לא, יד), וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו, שכח מלומר להן הלכות כלי מתכות, וכיון שלא אמ’ אמ’ אלעזר הכהן תחתיו, ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא (שם /במדבר ל”א/ כא). אמ’ להן למשה ר’ צוה ואתי לא צוה. באונן מנ’, ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן (ויקרא י, טז), וכיון שכעס שכח מלומר להן שהאונן אסור מלאכל בקדשים.

ספר תיקון מידות הנפש הקדמה ד”ה תבוא הטבת

ועוד תבא הטבת הלב על נשמע כמה שנאמר: וישמע משה ויטב בעיניו (ויקרא, י’ כ’) כמו שיבוא הקצף בהעדר הקיבול והשמע כמה שנאמר: ולא שמעו אל משה וכו’ ויקצף עלהם משה (שמות ט”ז, כ’) ותהיה סמוכה לשמע השנאה כאשר ידעת מענין עשו, כמו שהוא אומר: כשמוע עשו את דברי אביו (בראשית כ”ז, ל”ד) וסמך לו: וישטם עשו את יעקב (שם כ”ז, מ”א) והרחמנות ידוע שהיא גם היא אחר השמע כמה שנאמר: ושמעתי כי חנון אני (שמות כ”ב, כ”ו) ונאמר בצדיקים החוננים: ושומע לי ישכון בטח (משלי א’, ל”ג) ובהפך זה נאמר ברשעים: קול פחדים באזניו (איוב ט”ו, כ”א) והדומה לו, והאכזריות הוא ממיעוט הקיבול כמו שנאמר: ולא שמע אליהם (שמות ז’, י”ד) ונאמר בגוי האכזרי: גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן (דברים כ”ח, נ’) ונאמר: גוי אשר לא תשמע לשונו (שם, כ”ח, מ”ט) ולא תשמע מה ידבר.

Shlomo ben R. Yehuda ibn Gabirol was born ca. 1020 in Malaga, and died in Valencia before his fortieth birthday, after a stormy and troubled life. One of the greatest Jewish poets of the Middle Ages, he composed many works, dealing with mussar, Jewish thought, grammar, and other areas. Very few of these works have survived. Of particular interest is his Azharot, a list of the 613 mitzvot in verse, on which Rashbatz (Duran)wrote a commentary entitled Zohar Ha – Rakiya. R. Shlomo’s Tikkun Middot Ha – Nefesh is a work of mussar in Judaeo – Arabic. The first translation was prepared by R. Yehuda ibn Tibbon. The work was first printed in 1662. A newly corrected translation was published by C. Y. Pollak in Pressburg, in 1896, and the text in the Responsa CD is based on this edition.