One of the greatest privileges and responsibilities of a rabbi is to train candidates for conversion to Judaism. Such people are often spiritual seekers, and their questions challenge teachers whose Jewish identity and practice are well established. Why do you do this? What do you believe? What does this text mean? Will this practice make any difference? Faced with such inquiries, it becomes harder for teachers to treat ritual as habit, and faith as dogma. The questions posed by converts, children, or adults who are first discovering the depths of Judaism are exciting to those of us who teach Torah, forcing us to reexamine our own beliefs and practices.

In a sense, the convert challenges their teacher to detach from group habit and encounter Judaism as an individual standing before God. This is a healthy shift of focus for people who are deeply embedded in community. But the opposite is also true—teachers of Torah must infuse their students with a sense of collective purpose and identity. It is wonderful to be a spiritual seeker, but if one’s journey remains solitary, that is not the Jewish way. Judaism is intended to be communal and cannot be fully practiced all alone. The conversion process therefore includes participation in communal worship, festivals, and meals, as well as learning about Jewish history.

For this reason, the Talmud instructs teachers to ask candidates for conversion why they want to join the Jewish people (BT Yevamot 47a). Don’t you know of our historic struggles? Only when the convert acknowledges the suffering of Israel and states that they are not “worthy” to share in it, are they accepted “immediately” and then taught “some” commandments. The Talmud’s examples of which commandments should be taught to the proselyte are surprising—we teach them about leaving the corners of the field, dropped and forgotten fruits, and tithes for the poor. Not Shabbat, nor kashrut, nor prayer, but tzedakah is the essential commandment for those joining the Jewish people, just as it was for Ruth (see Ruth chapter 2). According to this Talmudic presentation, the key to conversion is neither theology nor ritual, but social solidarity with the Jewish poor. Of course, as Maimonides hastens to add, we do teach them the principles of faith and the essential practices of Judaism, but first comes community (Mishneh Torah, Laws of forbidden relations, 14:1-2).

This dialectic between individual and collective identity is at play in Parashat Nitzavim and in the Days of Awe. Our portion opens (Deut. 29:9-14) with a dramatic assertion of collectivism—you stand together—all generations, all genders, all levels of engagement, in the covenant with God. The Torah makes the remarkable claim here that physical presence is no limit to community. All generations of Israel are linked together to God, whose perspective transcends time and space. In English we miss the force of this opening since the words “you stand” are the same for singular and plural, but in Hebrew the Torah’s point is obvious—you stand together, or you don’t stand at all.

If we look at chapter 29, we notice a sudden shift from this emphatic collectivism to addressing the individual. The Torah anticipates individuals—men, women, families, and even clans, who will be tempted to break away and disassociate from the larger community of Israel. In verse 19 we read, “God will not desire to forgive him.” In contrast, back in Numbers 14:19-20, Moses pleads with God to forgive “this people” and God says, “I have forgiven as you have spoken.” There is safety in numbers, and not only when facing human enemies. God weighs our merits and sins within the context of community, and judges us not as individuals but as a people.

In Safed of the 16th century, Rabbi Moses Alsheikh pointed to this shift from group to individual identity and called it “backwards.” The divine attribute of mercy is aroused by group identity, not by individual merit. This makes sense, since to join a community and stick with it requires mercy from us as well. Which of us has not grown frustrated with some of the people and the dynamics at play in our Jewish community? Who needs this? We all do, it turns out. When we are willing to forgive others and join with them, despite their flaws, then God, as it were, is also willing to put up with us, forgiving us our flaws.

This truth explains the paradox of the High Holidays. You might think that the great task of the Ten Days of Repentance is to confess our individual flaws and become more faithful and righteous individuals before God. But that is precisely not the point of these Days of Awe. Even the exercise of confessing individual sins and begging forgiveness from each other is designed to strengthen solidarity between members of the community so that we may stand united before God. The point of the Days of Awe is to stand together, singing “We are your people, and You are our king!” The hours spent in synagogue are a process of amalgamation in which individuals become bonded into a covenanted community.

Pre-modern Jews often lived in tight-knit communities, frequently forced to dwell in close proximity. For Jews in America and other western democracies, we are typically more spread apart and may struggle to join together. Building Jewish community is labor-intensive, expensive, and sometimes exasperating. But spiritual community is the essence of Jewish identity. It is the key to our survival and the source of our strength. When we face troubles, as we surely have done in the past year with the surge in violent anti-Semitism, it is not only the converts who can say of these afflictions, “I know them, and I am not worthy of them.” Alone, none of us is worthy; together, we command the attention and mercy of God. May we together be signed and sealed in the Book of Life for a good and sweet new year!

This drashah was originally published on the JTS web site here: http://www.jtsa.edu/we-need-each-other. The publication and distribution of the JTS Commentary are made possible by a generous grant from Rita Dee (z”l) and Harold Hassenfeld (z”l).

בבלי יבמות דף מז עמוד א

תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני.

דברים פרק כט, יח-יט

(יח) וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: (יט) לֹא יֹאבֶה ה’ סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה’ וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה’ אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:

דברים פרק ל, א-ד

• וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: (ב) וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (ג) וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: (ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:

במדבר פרק יד, יט-כ

(יט) סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה: (כ) וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:

בבלי מגילה דף כט עמוד א

גלו לבבל – שכינה עמהן, שנאמר: למענכם שלחתי בבלה. ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר: ושב ה’ אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות.

אלשיך[1] דברים פרשת כי תבוא פרק כט ד”ה פן יש

(יז) עתה גלה כונת ההקדמה שהקדים באומרו כי אתם ידעתם כו’. והענין, לתת טוב טעם אל צורך קבלת אלה ושבועה בלשון יחיד. והוא כי טרם היות הקבלה הזאת לכל אחד בפרטות רק בלשון כולל, היה מקום ליחיד או יחידה לפרוש עצמו ולהתחבר עם אחד מעמי הארץ עובדי פסל, באמור כי יחידי הוא ואיננו לוקה בברית כרותה דרך כללי, על כן לא יוכל עתה להשמט. וזהו אומרו פן יש בכם איש או אשה יחיד או יחידה כו’, כי (יח) והיה בשמעו את דברי האלה הזאת שבלשון יחיד, כי עתה אם יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי היחיד בשרירות לבי אלך, ודי להיות הנשארים בברית, והוא באומרו שרוצה להיות נוסף עם אומה מהאומות ולהיות מהן. וזהו למען ספות, והעדיף תוספת על הרוה הם אומה רוה ושכורה, עם הצמאה היא חלק מאומה זו צמאה משכרות יין והוללות האומות:

(יט) על כן הודיענו כי נהפך הוא, כי לא יאבה ה’ שם מדת הרחמים סלוח לו עתה, כי על כן הוא בלשון יחיד למען ילקה הוא לבדו, כי אז כו’. ואם ישמע מאלות שבספר משנה תורה זה שהוא בלשון יחיד, וזהו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה שהוא בלשון יחיד זה הוא על היחיד. איש או משפחה. ואם היחיד הוא שבט שלם כאומרו למעלה או שבט. והבדילו ה’ לרעה כו’:

רמב”ם איסורי ביאה פרק יד

הלכה א            כיצד מקבלין גירי הצדק כשיבוא אחד להתגייר מן העכו”ם ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים ודחופים ומסוחפין ומטורפין ויסורין באין עליהן, אם אמר אני יודע ואיני כדאי מקבלין אותו מיד.

הלכה ב            ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו”ם, ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ואין מאריכין בדבר זה, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופיאה ומעשר שני, ומודיעין אותו עונשן של מצות, כיצד אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת לדת זו אם אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, אם חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אחר שתתגייר אם אכלת חלב אתה ענוש כרת, אם חללת שבת אתה ענוש סקילה, ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו, שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה שבתחלה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון ורכים וכן הוא אומר בחבלי אדם אמשכם ואח”כ בעבותות אהבה.

[1]Rabbi Moses Alshech was born in Turkey in 1507 and died sometime after 1593. Alshech came from a family of Spanish origin. He emigrated to Israel and settled in Safed, where he became a dayyan in the rabbinical court headed by Rabbi Joseph Caro.