Tithing for Today: Ki Tavo 5779

What do the Torah’s tithes have to do with us? Is there a straight line connecting verses that call for support of the Levite, stranger, widow and orphan to the forms of charity practiced today? Our portion includes an emphatic command not only to mitigate poverty, but also to help the vulnerable achieve satiety: When you have set aside in full the tenth part of your yield — in the third year, the year of the tithe — and have given it to the Levite, the stranger, the fatherless, and the widow, that they may eat their fill in your settlements (Deut. 26:12). This is a high standard, and quite distant from our current practice, but the Torah insists.

Back in Deuteronomy 14, a chapter focused on permitted and forbidden foods concluded with the command to share food with those most in need. There too the standard was to feed them to satiety, that the Lord will bless you in all your work that you do. This claim is reminiscent of Isaac telling Esau to feed him so that father might bless his first born son  (Gen. 27:4). Here too food is a pathway to blessing, but instead of “feeding” God at the altar, we are asked to feed the poor and vulnerable. Does this command apply only to field crops, or does it also cover salaries and capital gains?

Midrash Sifrei Devarim (105) plays on the Torah’s emphatic expression “tithe you shall surely tithe” (עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר) to apply this practice to many forms of produce, but what about non-agricultural income? Proverbs 3:9 famously states, “Honor God with your wealth, and from the first of all your produce,” apparently comparing money and food as resources for serving God. The 13th century scholar Rabbenu Yonah Gerondi (of Gerona and Barcelona) comments that this teaches us to share our money with the poor, trusting that God will bless us for our generosity. Tosfot to b. Taanit 9a claims that tithing applies to all income, including interest and other business profits.

Yerushalmi Peah lists among the many obligations to the poor tithes and field offerings, and also the requirement to provide food and drink. In this way we honor God with our wealth (the Yerushalmi says we must do yet more to honor our parents, providing for them even if we must beg for assistance).

Rabbinic texts caution Jews not to impoverish themselves in their zeal to provide for others. The “Decrees of Usha” placed a limit of 20% on tzedakah, though wealthy Jews were allowed and encouraged to give more. Midrash Pesikta D’Rav Kahana (10) shares two stories of people who either failed or succeeded to tithe properly, and were punished or rewarded accordingly. This becomes a theme within Jewish law, as Rabbi Karo writes in the Shulhan Arukh, “A person never becomes poor from giving tzedakah” (YD 247:2).

An even more radical rabbinic claim is built on a verse in Malakhi (3:10) that those who bring tithes to God’s house will receive blessings from the heavens “without limit.” In Bavli Taanit Rabbi Yohanan asks his nephew to share a word of Torah—the boy plays on “tithe you shall surely tithe” to mean, “tithe so that you will become wealthy (עשר בשביל שתתעשר).” Rabbi Yohanan objects—is this not testing God, which is forbidden? The boy replies that this is an exception—those who tithe properly are always rewarded (there is a painful back story since Rabbi Yohanan was responsible for the death of the boy’s father, Reish Lakish. I detect a veiled criticism of his uncle, who ignored his sister’s plea to pray for Reish Lakish, that her children not become orphans). In any event, Jewish law ratifies the boy’s point—Rabbi Karo, citing the Tur’s reading of this story says that one may “test” God in only this way—by giving tithes with the expectation of prospering (YD 247:4).

A more noble and spiritual approach to tzedakah reads the divine blessing as atonement for sin.  Proverbs (10:2 and 11:4) states that wealth will not rescue a person, but tzedakah can save from death. This leads to the custom of giving generously before Yom Kippur on behalf of oneself and also one’s deceased relatives, as noted again by Rabbi Karo in Shulhan Arukh (OH 621). TaZ explains that the dead also need atonement and that these gifts remind God that had they still been alive, they too would have given tzedakah. Mishnah B’rurah adds that for this reason the holiday is called Yom Kippurim, the day of atonements (plural)—for both the living and the dead.

Throughout the Days of Awe we read the poem “Unetaneh Tokef” with its climactic claim, “repentance, prayer and tzedakah suspend the evil decree.” I don’t know for certain whether giving tzedakah will make a person wealthy or even gain them atonement. One thing however is certain—sharing our resources with generosity and kindness can change some people’s trajectory from desperation to security. When we participate in such a transformation, then we in effect write them into the book of life. In the process we too become worthy of blessings and love from other people and from God. In the final days of 5779, let’s increase our tzedakah, so that our prayers are matched by deeds, and our lives will be judged worthy of renewal.


דברים פרק כו, יב

יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:

דברים פרק יד, כב-כט

(כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: (כג) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים: (כד) וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ: (כה) וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: (כו) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ: (כז) וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ: ס (כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ: (כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:

בראשית פרק כז, ד

עֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:

ספרי דברים פרשת ראה פיסקא קה

(כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, מלמד שאין מעשרים אותו משנה לחברתה אין לי אלא מעשר שני שבו דבר הכתוב מנין לרבות שאר מעשרות תלמוד לומר עשר תעשר. מנין למעשר בהמה שאין מעשרים אותה משנה לחברתה תלמוד לומר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון מנין למעשר בהמה שהוא בעמוד ועשר תלמוד לומר עשר תעשר. יכול דבר שגדולו מן הארץ כגון סטיס וקוצה יהא חייב במעשר תלמוד לומר עשר תעשר ואכלת, יכול אף דבש וחלב תלמוד לומר היוצא השדה שנה שנה אמור מעתה דבר היוצא מרשות שדה.

משלי פרק ג, ט

כַּבֵּד אֶת ה’ מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ:

רבינו יונה משלי פרק ג פסוק ט

כבד את ה’ מהונך ומראשית כל תבואתך. שב אל ענין הבטחון, ואמר כבד את ה’ מהונך, ובא להזהיר שלא תרע עינו בפזרו ממון למצות ולצדקות, ולא ידאג פן יחסר הונו במתנת ידו, אבל יבטח בה’ כי בגלל הדבר הזה יברכהו וכל אשר לו ירבה, כאשר יבאר אחרי כן:

תוספות מסכת תענית דף ט עמוד א

עשר תעשר – הכי איתא בסיפרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת”ל את כל דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פאה פרק א הלכה א

דתני רשב”י אומר גדול היא כיבוד אב ואם שהעדיפו הקדוש ברוך הוא יותר מכבודו נאמר [שמות כ יב] כבד את אביך ואת אמך ונאמר [משלי ג ט] כבד את ה’ מהונך ממה את מכבדו ממה שיחננך מפריש לקט שכחה פיאה מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וחלה ועושה סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית ומאכיל את העניים ואת הרעבים ומשקה את הצמאים אם יש לך אתה חייב בכולן ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם בין שיש לך הון בין שאין לך הון כבד את אביך ואת אמך ואפילו אתה מסבב על הפתחים

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא י – עשר תעשר ד”ה [ג] כבד את

מעשה באחד שהיה כונס יין ושמן ולא היה מוציא מעשרותיו כראוי, מה עשה הקדוש ברוך הוא, הכניס בו רוח תזזית ונטל את המקל והתחיל לשבר בחביות. גער בו בן ביתו, מה עשה לו, נטל את המקל ופצעו על ראשו. א’ /אמר/ לו תחות מסייעה יתי את גער בי. אמ’ לו תן לי את המקל ואני משבר אף אני, נתן לו את המקל והוה הוא מתבר חדה חדה והוא מתבר תרתיי תרתיי. מי גרם לו, על ידי שלא היה מוציא מעשרותיו כראוי, דא’ ר’ לוי מעשה באחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, והיתה לו שדה אחת ונתן הק’ /הקדוש ברוך הוא/ בלבו ועשה חצייה זרע וחציה בית מקוות מים. ובאת שנת בצורת והיו מכריזין ואומרין סאה דחיטין בסלע, סאה דמיא בתלת סלעין, והיה מכריז ואומ’ מאן בעי סאה דמיא והיא עבדא תלת סאין דחיטין. מי גרם לו, על ידי שהיה מוציא מעשרותיו כראוי. לפיכך משה מזהיר את ישר’ ואומ’ להם עשר תעשר את כל תבואת זרעך (דברים יד: כב).

שולחן ערוך יורה דעה סימן רמז סעיף ב

לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה, שנאמר: והיה מעשה הצדקה שלום. (ישעיה לב, יז).

מלאכי פרק ג פסוק י

הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה’ צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי:

בבלי תענית דף ט עמוד א

עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר. אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש, אמר ליה: אימא לי פסוקיך! – אמר ליה: עשר תעשר. אמר ליה: ומאי עשר תעשר? – אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר. – אמר ליה: מנא לך? – אמר ליה: זיל נסי. – אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא? והכתיב לא תנסו את ה’! – אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו, שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די, מאי עד בלי די? אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רמז סעיף ד

הצדקה דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממות, כמו שאירע לצרפית. הגה: והיא מעשרת, ואסור לנסות הקדוש ברוך הוא כי אם בדבר זה, שנאמר: ובחנוני נא בזאת וגו’ (מלאכי ג, י). (טור מגמרא פ”ק דתענית). וי”א דוקא בנתינת מעשר מותר לנסות הקדוש ברוך הוא, אבל לא בשאר צדקה (ב”י דכך משמע מש”ס שם).

משלי פרק י, ב

ב) לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת:

משלי פרק יא, ד

(ד) לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרכא סעיף ו

נהגו לידור צדקות ביום הכיפורים בעד המתים. (ומזכירין נשמותיהם, דהמתים ג”כ יש להם כפרה ביה”כ) (מרדכי).

ט”ז אורח חיים סימן תרכא ס”ק ד

(ד) בעד המתים. ב”י הביא שיש במדרש שאף המתים צריכים כפרה ויש להם זכות בנתינת צדק’ עבור’ שהש”י בוחן לבות ויודע שאלו היו בחיים היו נותנים צדק’:

משנה ברורה סימן תרכא ס”ק יח

(יח) המתים – ולכן נקרא יום הכפורים בלשון רבים ר”ל לחיים ולהמתים [מהרי”ו]: