Chariots of God: Lekh Lekha 5780

Once or twice a year I walk past the statue of Atlas on Fifth Avenue at 51 ST and imagine how it would feel to bear the weight of the whole world in your arms. The thought is absurd, of course, yet sometimes when one is overwhelmed it can feel that way. Many people experience more demands than can be comfortably born, more anxieties than can be soothed, more needs than can be fulfilled. Life is weighty, and there is often no alternative than to stand tall and carry on.

As far as I know Judaism does not have an exact match for this image of Atlas, though the Talmud shares a story of the giant king Og uprooting a mountain to throw onto the people of Israel, only to have it collapse back and crush him (Bavli Brakhot 54b). Rather, the Rabbis give us an image of their greatest heroes bearing not the weight of the world, but the weight of heaven.

At the end of Lekh Lekha God commands Abraham to circumcise himself, his sons, and all the males of his household. Once God finishes speaking with Abraham, it says, “then God rose off of Abraham” (Gen. 17: 22). Something similar is said about Jacob in chapter 35, when God renames him Israel, and then “God rose off of him in the place where God spoke with him” (35:13). In chapter 28:13, during the famous dream, the Torah says that God, “stood on him” (i.e. Jacob). These three verses are read by the rabbis quite literally—God was riding the saints! In Midrash Bereshit Rabba Rabbi Shimon b. Yohai exclaims that the righteous are a chariot for the divine presence. The sense is that God literally descends to the world and rides the righteous while delivering a portentous prophecy to them, and then lifts off them, presumably back to heaven.

As you can imagine, this image of saints as chariots of God took off in medieval mysticism. Eliezer of Worms adds Isaac to the list, since he was bound to the altar as a burnt offering, making him the most literal receptacle of the divine presence, which was understood to descend upon the sacrifice. Using gematria, Eliezer “proves” that the patriarchs were “like cherubs”—on fire while carrying the divine presence. Ramban alludes to this image as well, in his typically cryptic fashion, emphasizing the word “makom” which links Jacob’s stint as the divine chariot to the image given by Ezekiel (3:12) of the divine glory ascending “from his place.” The Zohar (I 173b) continues this motif of the righteous becoming divine chariots, bearing the light of God into the world.

If the righteous serve as divine chariots, then why is God described as lifting off of them? Hasidic master Levi Yitzhak of Berditchev sees this as a test. God distanced a bit from Abraham so that the evil inclination could test him. But Rabbi Judah Leib notices that the name for God used here is Elohim, which stands for divine judgment—his understanding is that Avraham, known as the paragon of mercy, had the effect of transforming divine judgment to mercy, causing the harsher side of God to “lift off” and leave the world suffused with mercy and love.

We are not expected to play the same role as our sainted ancestors, and yet the idea of summoning the divine presence through righteous conduct is central to Jewish spirituality. When we light the Shabbat candles tomorrow night, we invite the Shekhinah into our homes; likewise with every act of kindness or devotion, we make ourselves into chariots of God. Acts of cruelty, which we witness every day in the political realm, have the opposite effect, making less room for God in the world. They are like the test imagined by the Berditchever rebbe—a time of divine absence, when the evil inclination can infiltrate. Yet we also have the power to sweeten judgment, refocusing the anger that distorts many souls back into a state that can receive love.

It is no coincidence that God rests upon Abraham in the moment when he defends his son Ishmael, and laughs at the good news of Sarah’s pregnancy with Isaac. In his moment of dedication and self-sacrifice, Abraham becomes a paragon of mercy, and a worthy chariot of God. May we learn from his example, offering mercy and a generous spirit to a world that desperately needs more of both.

בבלי ברכות דף נד עמוד ב

אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל – גמרא גמירי לה. אמר: מחנה ישראל כמה הוי – תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו. אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה; הוה בעי למשלפה, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה, והיינו דכתיב: שני רשעים שברת;

בראשית פרק יז, כב-כז

(כב) וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם: (כג) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים: (כד) וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: (כה) וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: (כו) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ: (כז) וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ:

בראשית פרק לה, י-יג

(י) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: (יא) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: (יב) וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ: (יג) וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ: 

בראשית פרק כח, יג

(יג) וְהִנֵּה ה’ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת ויצא פרשה סט ד”ה [והנה י”י נצב

[והנה י”י נצב עליו] ר’ חייא ור’ יניי חד אמר עליו על סלם וחרנא אמר עליו על יעקב, מאן דאמר עליו על סלם ניחא, מאן דאמר עליו על יעקב מתקיים עליו. אמר ר’ יוחנן הרשעים מתקיימין על אלהיהם שנ’ ופרעה חולם והנה עומד על היאור (בראשית מא א) אבל הצדיקים אלהיהם מתקיימים עליהם שנ’ והנה י”י נצב עליו וגו’, ר’ שמעון בן לקיש אמר האבות הן הן המרכבה שנ’ ויעל אלהים מעל אברהם (שם /בראשית/ יז כב), ויעל מעליו אלהים (שם /בראשית/ לה יג), והנה י”י נצב עליו.

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישלח פרשה פב ד”ה (יג) [ויעל מעליו

(יג) [ויעל מעליו אלהים] וגו’ אמר ר’ שמעון בן לקיש האבות הן הן המרכבה שנ’ ויעל אלהים מעל אברהם (בראשית יז כב) ויעל מעליו אלהים, והנה י”י נצב עליו (שם /בראשית/ כח יג).

ספר סודי רזיי חלק א אות ש ד”ה השרפים מקודשים

כי האבות הן הן המרכבה, כדכתיב באברהם ויעל מעליו אלקים (בראשית לה, יג), ויעל אלקים מעל אברהם (שם יז, כב), יצחק היה עולה ועליו השכינה, וביעקב כתיב (שם כח, יג) והנה ה’ נצב עליו. קדוש ברוך בגמטריא אברהם יצחק יעקב, שהם היו כשרפים וחיות שאומרים קדוש וברוך, והם לא היו מדברים דברים בטלים וכל עשתנות לבם לשמים לכן היו המרכבה, וכתיב (תהלים יח, יא) וירכב על כרוב, על כרוב בגמט’ זה אברהם אבינו, כרוב בגמטרי’ יצחק היה, כרוב בגמטרי’ כיעקב היה.

רמב”ן בראשית פרק לה פסוק יג

(יג) ויעל מעליו אלהים – כמו שאמר באברהם (לעיל יז כב) ויעל אלהים מעל אברהם, ובשניהם להודיע כי לא היה זה מראה וחלום נבואה בלבד, או כענין ותבא אותי ירושלימה במראות אלהים (יחזקאל ח ג), אבל ששרתה עליו שכינה במקום אשר הוא עומד:

ועל דרך האמת עלה מעליו אלהים במקום המדבר עמו, כענין שנאמר ברוך כבוד ה’ ממקומו (שם ג יב), ויאמר מה שהזכירו החכמים האבות הן הן המרכבה (ב”ר פב ו):

זוהר כרך א (בראשית) פרשת וישלח דף קעג עמוד ב

ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו, רבי שמעון אמר דאתעביד רתיכא קדישא בהדי אבהן, ותא חזי איהו רתיכא קדישא עלאה דקיימא לאנהרא לסיהרא ואיהו רתיכא בלחודוי הדא הוא דכתיב ויעל מעליו אלהים

קדושת לוי בראשית פרשת לך לך ד”ה ויעל אלהים

ויעל אלהים מעל אברהם (יז, כב). להבין למה נאמר זה גבי מילה. דהנה רבותינו ז”ל אמרו (ב”ר מב, ח) ממרא נתן לאברהם אבינו עצה על המילה, הוא כמו שכתבו המפרשים לגודל עשיות דבר מצוה זה, עיין שם. וכשהקב”ה שורה על האדם שם ‘לא יגור רע’ (עי’ תהלים ה, ה), הוא היצר הרע (עי’ סוכה נב, א). ומשום הכי כתיב כאן ‘ויעל אלהים מעל’ כו’, סילק השם יתברך רגע מאברהם אבינו ע”ה, בכדי שימצא היצר הרע מקום לפתותו, וזה גודל הנסיון, להודיע חיבת אברהם אבינו ע”ה לקונו, שכבש את יצרו לעשות רצון קונו בלב שלם:

ליקוטי מהרי”ל בראשית פרשת לך לך ד”ה ויכל לדבר

ויכל לדבר אתו ויעל אלקים מעל אברהם [יז, כב]. נראה לי לפרש על דרך זה, בהיות כי הצדיקים עובדי השם באמת כלתה נפשם וכל מגמת חפצם שתהיה השכינה מדברת מתוך גרונם, והם מכינים עצמם להיות כלי מוכשר לזה שכל דיבורים לא יצאו משפה ולחוץ מקדושתם, וטוב מעללם יראה לפני אלקים כעל גמולות ישלם, בזה המה ממתיקים הגבורות מבחינת אלקים כנודע, והדינים סרים מעל הצדיק הנקרא אברהם כפשוטו. ועוד בזה לדבר, כי גם מה שהוא למעלה מעל אברהם בחינת הספירה כידוע ליודעי חן אשר משם דינים מתערין, ממותקים במקומם ומתהוים רחמים גמורים וחסדים גדולים להשפיע רב טוב על כללות ישראל בכל ענינים הנצרכים בכלל ובפרט בלי שום מחסור. והוא הנרצה בפסוק, ויכל לדבר אתו, היינו כי הצדיק יש לו כלות הנפש והשתוקקות גדול שיהיו כל דיבורים אתו יתברך ויתעלה פועל בזה ויעל אלקים מעל אברהם, היינו הגבורות בחינת אלקים, מעל אברהם, היינו הצדיק המכונה בשם אברהם כפשוטו כנ”ל. ועוד למעלה בוקע ועולה עד הספירה הנ”ל אשר היא ממעל לאברהם, להמתיק הגבורות לשרשם. ובזה פעולת צדיק לחיים ולרב טוב להשפיע רב טוב על כללות ישראל, ובזה נתהווה שעשועים ותענוגים למעלה: