Not that there was any serious doubt, but Jacob proves himself to be mama’s boy as soon as he arrives in town. Recall that when Abraham’s servant arrived many years ago, Rebecca jumped into action, drawing water for the ten camels, simultaneously demonstrating strength and compassion. Like mother, like son, Jacob demonstrates strength and compassion when he waters Rachel’s sheep, though he also signals vulnerability when he breaks down and cries before his cousin.

The story is familiar—the shepherds tell Jacob they must wait to uncover the well, since the capstone is too heavy for just a few men. Seeing Rachel approach he is filled with strength and accomplishes the feat alone. There are many word plays that enrich this narrative—Rachel means an ewe; he cares for her sheep, hoping to win her love (whether he succeeds remains a mystery). The words “he watered” (vayashk) and “he kissed” (vayishak) are spelled the same way (וישק), reinforcing the romantic aspect of his animal husbandry. Yet the love here is not only for his newly met cousin. It remains focused on his now distant mother. The psychological drama is intense in this scene; Jacob reconnects with his mother, acting as she acted, returning in her stead to her home, but eager to return to her before too long.

Already in Midrash Bereshit Rabba the sages of Israel added new texture to this narrative. When Jacob removes the stone the text says va’yagal (ויגל) which is different from the form of the verb used just previously, va’yegalalu (ויגללו). The latter form means, “they rolled” the stone, which is what you would expect with an object too heavy to lift, even by a crowd of shepherds. Jacob’s verb seems to mean “he uncovered” which the Midrash compares to the effortless way that a person pulls a cork from a bottle. In other words, Jacob was not only strong, but super-strong. In this he is like Rebecca, who draws hundreds of gallons of water for a train of thirsty camels and then keeps going, helping the servant and then offering him hospitality. She is strong and kind, and so is her son.

A second observation made by the Midrash is that Jacob identifies himself, inaccurately, as “Laban’s brother” and accurately as “Rebecca’s son.” Of course, he is Laban’s nephew, but the Midrash discerns a hidden message here—I can act like Laban if need be, conniving my way against a conniving uncle, or I can be righteous like my mother. Somehow this is meant to reassure Rachel, whom the rabbis assume is already worried about her father ruining her own marriage. This line of interpretation is greatly developed in the Talmud (Megillah 13b; Bava Batra 123a).

However, the medieval sages focus on Jacob’s strength and his connection to Rebecca. Rabbenu Bahya notes the repeated references to his mother (as in “Laban, his mother’s brother”) and says that everything Jacob did was motivated by love for Rebecca. Even his love for Rachel was motivated not by lust, but by desire to follow his mother’s instructions. Ba’al HaTurim (Yaakov b. Asher) connects the word va’yagal to a different word in Psalms, “may my glory rejoice” and to another Midrash—when Jacob uncovered the well, the divine presence rested on him, filling him with dignity and joy, and banishing the evil inclination.  Toldot Yitzhak (Isaac Luria) gives a close reading of the strength of Jacob, who came close to lift the rock instead of using leverage. In sum, he was very strong, and it was his connection to Rebecca, and therefore to God, that strengthened Jacob.

Rabbi Samson Rafael Hirsch adds another nuance. As many midrashim note, when Abraham’s servant had come to find Rachel, he bore many precious gifts, putting golden bracelets on her wrist as soon as they met. Jacob, in contrast, has nothing. This, the Midrash claims, is one reason why he wept. He was a poor boy with nothing to offer, only his strength. Hirsch says precisely so—Jacob’s only asset at this point is physical strength. He will be a valuable shepherd, and it turns out, this asset will suffice.

We Jews tend to underplay the importance of physicality, locating value in the mind and the heart. It is true that intellectual and emotional life can be deeper and more enduring than are physical acts of strength. And yet Jacob here reminds us that the physical enactment of dedication and compassion is essential. Feeling bad for thirsty animals is a noble emotion, but it is less helpful than actually watering them. In our culture we talk about “showing up for…” and that seems precisely correct. Being “woke” (for whatever causes one concern) is all very nice, but it is of little utility if not expressed in effective action.

Shabbat is a time when we refrain from physical creativity, but that doesn’t mean that we escape from physicality. This is a day devoted to relationships, which means being present for each other. It means sharing meals, sitting and singing together, studying and schmoozing. And when we finish the day of rest, it means translating our ideas into actions, finding our strength and using it with compassion and faithfulness, just like Jacob, son of Rebecca.

בראשית פרק כט, י-יב

(י) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: (יא) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ: (יב) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ:

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת ויצא פרשה ע

(י) [ויהי כאשר ראה יעקב את רחל] וגו’ ויגל את האבן אמר ר’ יוחנן כזה שמעביר את הפקק מעל גבי צלוחית.

(יב) [ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה] וגו’ אם לרמאות כי אחי אביה הוא, ואם לצדק כי בן רבקה הוא.

רש”י בראשית פרשת ויצא פרק כט פסוק י

(י) ויגש יעקב ויגל – כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול:

רשב”ם בראשית פרק כט פסוק י

(י) ויגל את האבן לבדו – להודיע גבורתו בא הכתוב:

[רבינו] בחיי בראשית פרק כט פסוק י

(י) ויהי כאשר ראה יעקב. הזכיר בכתוב הזה כמה פעמים “אחי אמו”, להודיע כי כל מה שהשתדל יעקב בצאן לבן להשקותם ומה שהיה חומל על רחל בת לבן, לא עשה לכבוד לבן רק לכבוד אמו, בשביל שהיה אחי אמו. ומפני זה בכל פעם שיזכיר הכתוב שמו של לבן הרשע יזכיר בכל פעם “אחי אמו”, לבאר כי לא היה משקה צאנו של לבן כי אם בשביל שהיה אחי אמו, וזכר בלבו את אמו אשר אהבתו שנתנה לו העצה הזאת לבא אליו.

ועוד יש בזה טעם אחר: שהרי כשיראה אדם או ישמע מה שהוא חפץ, הנה זה סבה לתוספת כח בכח תולדתו, ומפני שהיה אדם חושב כי טבעו של יעקב בראותו את רחל נמשך אחר תאוה גופנית והוסיף בו כח בגלילת האבן מה שלא היה עושה מתחילה, לכך הוצרך לומר כמה פעמים “אחי אמו”, להורות כי לא נתוסף כח בטבעו לאהבת רחל, ולא היה לו בראייתה שום התעוררות כטבעי שאר בני אדם אבל הכל לאהבת אמו, ומפני זה הזכיר הכתוב את רחל ואת הצאן קודם שיזכיר: ויגל את האבן, ולא אמר: ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ויגל את האבן:

בעל הטורים בראשית פרק כט פסוק י

(י) ויגל. ב’ במסורת. הכא ויגל את האבן. ואידך ויגל כבודי (תהלים טז ט). שכיון שראה אותה שרתה עליו שכינה ורוח הקודש (ב”ר ע יב). וזהו ויגל כבודי, כדכתיב (תהלים נז ט) עורה כבודי. ד”א אימתי ויגל כבודי, כשיתקיים ויגל את האבן, כשיסיר יצר הרע שדומה לאבן (ב”ר ע ח):

תולדות יצחק בראשית פרק כט פסוק י

אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו

ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר, אחז”ל [ב”ר ע יב] כמי שמעביר הפקק מעל פי הצלוחית, הטעם שהיה ראוי שיאמר ויגלול האבן, אם הכוונה כמו וגללו את האבן, שהוא שגלגלו אותה מעל פי הבאר, שלא הסירו האבן אלא בגלגול כדרך האבנים הכבדות, אבל אחר שאמר ויגל, הכוונה היא שהרימה בידיו מעל פי הבאר. עוד לפי שהוא דרך כשאדם רוצה לגלגל אבן כבדה להוליכה למקום אחר מרחיק גופו ואוחזה בידיו בחזקה ומביאה אליו, אבל כשהיא קלה מקרב עצמו אליה ולוקח אותה, ובכאן אמר ויגש יעקב ויגל את האבן.

רש”ר הירש בראשית פרק כט פסוק י

(י – יב) ויגל. בשום מקום אין אנחנו מוצאים את השורש הזה בבנין הפעיל, פרט למקום הזה. הרי הוא מציין את הקלות בה הסיר את האבן הכבדה מעל הבאר: כביכול, “גרם לה שתתגלגל”.

במעשה זה שמענו, במה בעצם הצטייד יעקב אבינו למען בנין עתידו. כסף לא היה בידו. הדבר הבולט ביותר: הוא היה חזק ובעל כוח. דברים שאחרים יכלו לעשות רק בכוחות משותפים, דבר זה עשה הוא לבדו, וללא כל מאמץ. גופו החזק והבריא היה לעת עתה עושרו היחיד, היה זה כל רכושו החומרי.