Wrestling for Blessing: VaYishlah 5780

On the eve of his dreaded reunion with Esau, Jacob remained alone in the dark, and “a man wrestled with him until the break of dawn.” The mysterious assailant injured Jacob, dislocating his thigh, but Jacob refused to let go, so the man pleaded with him, saying: “Let me go, for dawn is breaking!” Jacob replied, “I will not let you go unless you bless me.” The assailant asked for Jacob’s name, and conferred a new one, Israel, “for you have striven with beings divine and human, and have prevailed” (Gen. 32:25-29).

This puzzling passage cries out for interpretation. Who was this man, and why did he attack Jacob? Why was he in such a hurry to depart before dawn? How did Jacob manage to hold on, despite his injury? If this was an unprovoked and injurious attack, then why did Jacob try to prolong it, even asking his attacker for a blessing? Who does that? How is the new name Israel a blessing, and if it really is, then why does the Torah continue to refer to him as Jacob? Why do we?

Into this blizzard of questions step the Rabbis, and they offer many answers. According to the Talmud (BT Hullin 91b), during their match Jacob questions the man—are you a thief of some sort that you are afraid of daylight? “No,” he replies, “I am an angel, and today is my first turn to sing the morning praise.” In a parallel midrashic version (Gen. Rabbah 78), Jacob pragmatically offers, “then let one of your friends sing the praise today, and you can sing tomorrow.” The angel replies, “If I miss today, then they will say, since you didn’t praise yesterday, you can’t praise today.”

These rabbinic texts address two of our questions—the attacker was not a man, but an angel, and he was eager to commence his next (and presumably more pleasant) task, singing the morning song of praise to God. If the attacker was an angel, then this could also explain our other questions. Jacob held on because he is accustomed to angels—they appeared in his dream at Beth El on his flight from home, and according to the Rabbis, the “messengers” sent by Jacob to Esau at the start of the portion were also angels. If so, then Jacob had grounds for confidence to hold on to the spectral being.

But why did he request a blessing from the angel? There are two lines of rabbinic interpretation, both playing on the competitive nature of Jacob. According to one line, Jacob recalled that when angels appeared at the tent of Abraham and Sarah, they blessed the aged couple with miraculous fertility. Why should Jacob get anything less? The second interpretation is that Jacob worried about his position in the family. First there was the porridge incident, when he took advantage of his brother’s hunger to secure the birthright; and then the fur sleeve story, when he took advantage of his father’s blindness to steal Esau’s blessing. Jacob had reason to wonder whether those blessings really belonged to him, and how he would face his family, even after all these years.

Since the Rabbis believe that this angel is not a random character, but rather Esau’s heavenly patron, they understand Jacob to be seeking confirmation of his blessings, so that when he meets Esau tomorrow, the two brothers can put this nasty business behind them. Recall that Esau had a problem with Jacob’s name—it implies crookedness, in that the younger brother has wrested both the birthright and the blessing of the older (Gen. 27:36). Equipped with his new name Israel, Jacob will stand upright before God (Yashar-El) and thus also before Esau.

The angel’s blessing is apparently effective; things go surprisingly well with Esau in the morning. In chapter 35, God appears to Jacob, confirms the new name Israel, and blesses him. “You whose name is Jacob, you shall be called Jacob no more, but Israel shall be your name” (35:10). Following this, God bestows the covenantal blessings of Abraham and Isaac: numerous descendants, including kings and an “assembly of nations,” and possession of the Land. We learn from this that Israel is not only a new name but a new identity, a marker and mechanism of expanded blessing.

It is stunning, therefore, that just four verses later the Torah reverts to calling Israel by his original name, Jacob. After Abram and Sarai were renamed Abraham and Sarah, they never went back, and the Rabbis say that whoever calls them by their original names violates a positive, and perhaps also a negative, command. Yet Jacob remains Jacob—even his renaming verse states, “Your name is Jacob” before adding that it will now be Israel. The Rabbis reconcile this ambiguity by saying that Jacob remains his primary name, and Israel will be the secondary name (Gen. Rabbah 78).

This strange story and its rabbinic exegesis reverberate in Jewish liturgical practice. Like the angel, we too hurry in the morning to sing God’s praise, ideally starting with the Shema at dawn, and reaching the Amidah prayer exactly at sunrise (BT Berakhot 9b; Tur and Shulhan Arukh, Orah Hayyim 89). Like Jacob, we too can delay the morning song of the angels, at least according to Midrash Sifre Devarim, which says that the angels in heaven must wait for the people of Israel to pray before they can sing their own supernal song (Ha’azinu 306, interpreting Job 38:7).

And like God, we continue to call the patriarch Israel by his original name, Jacob, opening each Amidah with the phrase, “the God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob.” Why? We don’t say the “God of Abram,” so why should we say, “the God of Jacob”? A creative answer is found in the halakhic magnum opus of Rabbi Yehiel Mikhel Epstein (1829-1908): If you count the letters of Abraham, Isaac and Jacob in Hebrew, the total is 13. Likewise, if you count the letters of the matriarchs Sarah, Rebecca, Rachel and Leah, the total is 13. If you add them together, then you get 26, which is the gematria, or number value of the divine name.

By this account the mothers and fathers together witness the reality of God. This effect would be lost if we prayed to “the God of Israel” which would add an extra letter (Arukh Hashulhan, OH 113). Rabbi Epstein surely did not intend this, but he has provided us with support not only for the traditional text of the Amidah, which opens with the three patriarchs, but also for the updated text as many of us say it, including both the patriarchs and the matriarchs together.

Like Jacob, we wrestle with beings human and divine. We struggle to understand how to live with integrity in a time of conflict and confusion. We worry how others will view us, and we wish to be a blessing for those yet to come. Like Jacob we bear complex identities, and like the angel, we are eager to sing our unique song. We examine the examples of our ancestors, matriarchs and patriarchs together, and link their lives to ours. Reading their stories, we come to understand our own, learning to wrestle with matters mundane and divine, so that we may deserve to be known as upright before God.

The publication and distribution of the JTS Commentary are made possible by a generous grant from Rita Dee (z”l) and Harold Hassenfeld (z”l).


בראשית פרק לב, כה-לא

(כה) וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר: (כו) וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ: (כז) וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי: (כח) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב: (כט) וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל: (ל) וַיִּשְׁאַ֣ל יַעֲקֹ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם: (לא) וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי: 

בראשית פרק כז, לו

(לו) וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙ זֶ֣ה פַעֲמַ֔יִם אֶת־בְּכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹא־אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה:

בראשית פרק לה פסוק י

וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַעֲקֹ֑ב לֹֽא־יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֨ ע֜וֹד יַעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם־יִשְׂרָאֵל֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל:

בבלי חולין דף צא עמוד ב

ויאמר שלחני כי עלה השחר, אמר לו: גנב אתה, או קוביוסטוס אתה, שמתיירא מן השחר? אמר לו: מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו. מסייע ליה לרב חננאל אמר רב, דאמר רב חננאל אמר רב: שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום, אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש ה’ צבאות. מיתיבי: חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה – בכל שעה, ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא – פעם אחת ביום, ואמרי לה – פעם אחת בשבת, ואמרי לה – פעם אחת בחודש, ואמרי לה – פעם אחת בשנה, ואמרי לה – פעם אחת בשבוע, ואמרי לה – פעם אחת ביובל, ואמרי לה – פעם אחת בעולם; וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, שנאמר: שמע ישראל ה’ וגו’, ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג’ תיבות, כדכתיב: קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות; ואין מה”ש אומרים שירה למעלה, עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר: ברן יחד כוכבי בקר, והדר: ויריעו כל בני אלהים! אלא: אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות.

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישלח פרשה עח

ויאמר שלחני [כי עלה השחר] כי הגיע זמן קילוסים לקלס, אמר לו יקלסו חבריך, אמר לו איני יכול למחר אבוא לקלס וא’ לי כשם שלא קילסתה אתמול כך לא תקלס היום, אמר ליה שייצית סייבת ויאמר לא אשלחך כי אם בירכתני, אמר לו אותן המלאכים שבאו אצל אברהם לא פרשו ממנו אלא בברכה, אמר לו אותן נשתלחו על מנת כן אני לא שולחתי במנת כן, אמר ליה שיצית סייבת לא אשלחך כי אם בירכתני, ר’ לוי בשם ר’ שמואל בר נחמן מלאכי שרת על ידי שגילו המיסטירין שלהקב”ה נדחו ממחיצתן קל”ח שנה אשמע לך ואדחה ממחיצתי, אמר ליה שיצית סייבת לא אשלחך כי אם ברכתני, אמר ר’ הונא בסוף אמר אני אגלה לו ואם יאמר לי הקדוש ברוך הוא למה גיליתה לו אני אומר לפניו רבון כל העולמים בניך גוזרין גזירות ואינך מבטל גזירתם ואני יכולתי לבטל גזירתן, אמר לו עתיד הוא להגלות עליך בביתאל ולהחליף את שמך ואני עומד שם הה”ד ביתאל ימצאנו ושם ידבר עמנו (הושע יב ה) עמך אין כת’ אלא עמנו.

(כח כט) ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב ויאמר לא יעקב וגו’ בר קפרא אמר כל מי שקורא לאברהם אברם עובר בעשה, אמר ר’ לוי בעשה ולא תעשה ולא יקרא עוד את שמך אברם (בראשית יז ה) [בלא תעשה] והיה שמך אברהם (שם שם /בראשית י”ז/) [בעשה], והרי כת’ אתה הוא י”י האלהים אשר בחרת באברם וגו’ (נחמיה ט ז), שנייה היא שעד שהוא אברם בחרת בו, ודכוותה הקורא לשרה שרי עובר בעשה, הוא שנצטווה עליה, ודכוותה הקורא ליעקב יעקב עובר בעשה, תני לא שיעקר שם יעקב אלא ישראל עיקר ויעקב טפל, ר’ זכריה מש’ ר’ אחא מכל מקום יעקב שמך אלא כי אם ישראל יהיה שמך (בראשית לה י) יעקב עיקר וישראל טפל מוסיף עליו.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד ב

משנה. מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן. רבי אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי. (וגומרה) עד הנץ החמה. רבי יהושע אומר: עד שלש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה.

גמרא. מאי בין תכלת ללבן? אילימא בין גבבא דעמרא חיורא לגבבא דעמרא דתכלתא – הא בליליא נמי מידע ידעי! אלא: בין תכלת שבה ללבן שבה. תניא, רבי מאיר אומר: משיכיר בין זאב לכלב; רבי עקיבא אומר: בין חמור לערוד; ואחרים אומרים: משיראה את חברו רחוק ארבע אמות ויכירנו. אמר רב הונא: הלכה כאחרים. אמר אביי: לתפילין – כאחרים, לקריאת שמע – כותיקין, דאמר רבי יוחנן: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. תניא נמי הכי: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. אמר רבי זירא: מאי קראה – ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים.

ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו

ומנין שאין מלאכי השרת מזכירים שמו של הקדוש ברוך הוא מלמעלה עד שיזכירו ישראל מלמטה שנאמר +דברים ו ד+ שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד ואומר +איוב לח ז+ ברן יחד כוכבי בוקר והדר +שם /איוב לח ז/+ ויריעו כל בני אלהים, כוכבי בוקר, אלו ישראל שמשולים בכוכבים שנאמר +בראשית כב יז+ והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים ויריעו כל בני אלהים, אלו מלאכי השרת וכן הוא אומר +איוב א ו+ ויבואו בני האלהים להתיצב על ה’ סליק פיסקא

איוב פרק לח פסוק ז

בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים:

ערוך השולחן אורח חיים סימן קיג

ברכה ראשונה אבות ומנין שאומרים אבות שנאמר [תהלים כט, א] הבו לה’ בני אלים [מגילה י”ז:] הזכירו לפניו אילי הארץ [רש”י] ומנין שאומרים גבורות שנא’ [שם] הבו לה’ כבוד ועוז ומנין שאומרים קדושות שנאמר [שם ב] הבו לה’ כבוד שמו השתחוו לה’ בהדרת קדש ופותחים באלהי אברהם דאמר ר”ל מאי דכתיב [בראשית יב, ב] ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב יכול יהיו חותמין בכולן ת”ל והיה ברכה בך חותמין שאומרים מגן אברהם ולא בכולן [פסחים קי”ז:] וזה שאומרים אלהי על כל אחד מפני שכל אחד מהאבות היה כדאי לעצמו שעליו יקרא שם ה’ כמו כלל ישראל שאומרים אלהי ישראל [ומה שאין אומרים ואלהי ישראל אלא ואלהי יעקב שמעתי מפני שהאבות בגימ’ י”ג וכן האימהות שרה רבקה רחל ולאה בגימ’ י”ג וביחד הם כ”ו כמספר שם הוי’ וזהו שאומר הכתוב לולי ה’ שהיה לנו יאמר נא ישראל ודו”ק] ויש בה מ”ב תיבות [טור] ועם פסוק ה’ שפתי יש מ”ח [פרע”ח]: