Mountain Man Moses: Mishpatim 5780

Orson Schofield Phelps, AKA “Old Mountain” was a famous guide to the Adirondack mountains in the mid-19th century. Based in Keene Valley, NY, he cut the first trail to the top of Mt Marcy in 1861 and gave many of the high peaks their current names. His face adorned with a bushy beard, his head crowned with an old beaten hat—Old Mountain Phelps enticed city folk to seek out the wild places, to gain altitude and perspective from the vantage of an ancient peak.

The best wilderness guides lead us in more ways than one, sparking curiosity, courage, endurance and strength. Their gaze leads us to notice details in nature and in ourselves. They make us uncomfortable at times—a discomfort required to learn that we are more resilient than we realize, more capable than we dared imagine.

I miss the mountains in the winter, so I dream of summer adventures. And I read about the most famous mountaineer in Jewish history, our teacher Moses. What, you haven’t noticed how many times Moses climbs mountains? He receives his first divine call on the flank of Mt. Horeb in chapter 3 of Exodus; in chapter 17 he climbs a peak to supervise the battle against Amalek; in chapter 19 he climbs Mt Sinai, descends, climbs it again, and descends (though he protests the second descent—at 80 perhaps his knees were a bit creaky). After the golden calf incident he will climb up again, experience God with great intensity, and descend with a heavenly glow, too bright for others to bear.

Many years later (Numbers 20) Moses climbs Mt. Hor with his brother Aaron and nephew Elazer—Aaron dies on the mountain peak, and is presumably buried there. Near the beginning of Deuteronomy (Ch. 3) God tells Moses to climb Mt. Pisgah, have a look across at the Land, and then appoint Joshua as his successor. And of course, Moses will climb a final mountain, Mt. Nebo, for one last vision, a gentle death and a miraculous burial on the peak bordering the promised land.

Yet for sheer intensity of ascent, consider chapter 24 of Exodus, the final section of our portion. The verb “he ascended” (ויעל) is used seven times in this chapter with reference to mountain climbing (and an additional time for “offering up” a sacrifice). When Moses ascends at the end of this chapter, entering the clouds, he doesn’t hurry back. He stays up there for forty days, so long that the people assume he is gone forever. In a sense he is truly gone—the mountain has marked Moses as a different type of person, has removed him from ordinary existence.

It seems to me that the experience of mountain climbing is not coincidental in the Torah but is instrumental to preparation for spiritual leadership. Aaron and Hur climb a peak with Moses to help him direct the battle against Amalek, and are then deputized to supervise the camp of Israel in his absence. The seventy elders climb the mountain, have a vision of God, and are able to serve as judges for the nation. Elazar climbs Mt Hor to take the place of Aaron, and Joshua climbs Mt Nebo to take the place of Moses. From Psalm 24 we know that to climb the mountain of the Lord is to become a righteous person, one who seeks the face of the Lord.

“Ascend to Me, up the mountain, and be there” (עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם) is a remarkable expression in our portion. Most rabbinic exegesis focuses on the end of the verse—the revelation that Moses will receive atop Mt. Sinai. Yet there is something powerful about the invitation to climb to God and stay there. In Midrash Pirkei D’Rabbi Eliezer this moment is identified as Rosh Hodesh Elul, and this is given as the origin of our tradition of blowing shofar throughout the month of Elul, as restated by the Tur (OH 581). The early Hasidic author Rabbi Yaakov Yosef HaKohen, one of the two main disciples of the Besht, says that during Elul it is appropriate for each person to ascend the mountain of God, to cling to God.

If Old Mountain Phelps enticed city folk in the 19th century to venture into the wild places and discover nature, Old Man Moses remains our guide for ascending the mountains of the spirit. For me at least, he also inspires literal mountain climbing—even later in life, the exertion of climbing higher remains possible, and with it the chance to gain perspective, to settle the mind, to expand the horizon, to understand what was hidden before.

שמות פרק ג, א

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה:

שמות פרק יז, ח-יג

(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי: (י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה: (יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: (יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: (יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב:

שמות פרק יט, ג

ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה’ מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

שמות פרק כד, א

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה’ אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק:

שמות פרק כד, יב-יח

(יב) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: (יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: (יד) וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם: (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: (טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה’ עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל  מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: (יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה’ כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:

שמות פרק לד פסוק כט

וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:

במדבר פרק כ, כז-כח

(כז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה: (כח) וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר:

דברים פרק ג, כז-כח

(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (כח) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:

דברים פרק לב, מט-נ

(מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל  פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: (נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:

תהלים פרק כד פסוק ג

מִי יַעֲלֶה בְהַר ה’ וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:

פרקי דרבי אליעזר (היגר) – “חורב” פרק מה

ובר”ח אלול אמ’ לו הב”ה עלה אלי ההרה והעבירו שופר במחנה, שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע”ז והב”ה נתעלה באותו השופר, שנ’ עלה אלהים בתרועה, וכן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חדש תשרי בכל שע”ה שנה ושנה

טור אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפא

תניא בפרקי ר”א בר”ח אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע”ג והקב”ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ”ז) עלה אלהים בתרועה וגו’ לכן התקינו חז”ל שיהו תוקעין בר”ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג’) אם יתקע שופר בעיר וגו’ וכדי לערבב השטן וכן נוהגין

בן פורת יוסף דרשות והוספות שבת תשובה (א)

ובזה יובן הטור, בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה, (בחינה) [בחינת] אנשי הדעת וראשי העם, עלה אלי ההרה, כי חודש אלול הם ימי רצון וראוי לעלות בהר ה’ לדבק בו ית’, על ידי שיקבל לוחות אחרונות מחדש, בהתחדש השנה כל המצות שעשה לבוש לעצמו טעון גניזה והניחם שם, כמ”ש במ”א כי תבנה בית חדש וכו’ (דברים כב, ח), והיינו לקבל לוחות אחרונות, שיקיים תורה ומצות מחדש, לעשות לבושים חדשים לעצמו סוד חלוקי דרבנן שנעשו מקיום תורה ומצות חדשים בכל שנה.