What verse in the Torah can cost you your share in the world to come? It comes in our parashah, and is one of those lines that summarize the Torah’s agenda for Israel: “If you will heed the Lord your God diligently, doing what is upright in His sight, giving ear to His commandments and keeping all His laws, then I will not bring upon you any of the diseases that I brought upon the Egyptians, for I the Lord am your healer” (Exod. 15:26, NJPS trans.). The first half of this verse is entirely consonant with Israelite and then Jewish religion, but the second half has proved problematic.

In its biblical context, this verse is sandwiched between complaints by the people of Israel who are thirsty, hungry and nostalgic for Egypt. With his reference to the plagues of Egypt, Moses reminds them of the blessings of their lives but also implies that mortal danger awaits those who rebel. If you do not heed the Lord diligently, then don’t expect to be spared the frightful diseases that you recently witnessed in Egypt. This threat was far from effective to judge by the following episode in the wilderness of Tsin, where the people grumbled and yearned for that very curse—to have been killed by God in Egypt.

However, Moses’s threat is not what proved problematic by the rabbinic period. On the contrary, it was the promise by God to heal Israel of all frightful diseases that caused mischief. It seems likely that Jews began using the second half of the verse as a theurgic incantation. When stricken with a malady, some Jews would apparently utter this line as a spell to heal their wounds. That, at least, is the implication of a Mishnah taught in the name of Rabbi Akiva.

Mishnah Sanhedrin 10:1 famously proclaims that “All of Israel has a place in the world to come” and then lists a series of exceptions. It is a rather odd Mishnah since the heterodoxies it lists—questioning that resurrection is taught in the Torah, or that the Torah comes from heaven, or apikorsus—are far from self-evident in the Bible. But along comes Rabbi Akiva with two highly specific additions: one who reads outside the Jewish canon, and one who uses this verse about God not afflicting Israel with Egyptian illnesses as an incantation over a wound. This teaching implies that some Jews, perhaps many, were resorting to magic rather than to prayer when faced with illness. This proclivity would continue for centuries, indeed until our own time, as many Jews have used verses as amulets or “segulot” to heal them of illness.

Yet even this problem is not what most troubled the rabbis. They were bothered by a logical contradiction in the verse. If God has promised not to afflict Israel with illness, then why do they need God to be their healer? That is how Rabbi Abba frames the problem in Bavli Sanhedrin 101a. The answer is typical rabbinic logic—if you listen diligently to God, then you will not be stricken ill, but even if you do not heed the divine command and fall sick, then God remains your healer. Midrash Mekhilta takes another typical approach to solve the contradiction. God promises not to afflict Israel in this world, and to heal them from any punishments in the world to come.

Ramban moves us into more magical territory in his commentary to Leviticus 26. He takes our verse literally—if a Jew acts and believes as they have been instructed to do, then the laws of nature will not apply to them. Their body will not be subject to illness, their material needs will be provided, their land will flourish, and they will have no need for medicine. This perspective played out in some rather ugly ways when certain medieval rabbis (I am not citing) argued that Jewish bodies were unlike gentile bodies, vulnerable to disease only following disobedience of Jewish norms. There is an anchor for this concept in Bavli Shabbat 86b where rabbis speculate on the relative temperatures of Jewish and gentile bodies. Of course many people believed that illness reflected vice until the emergence of modern medicine.

Indeed, modern medicine posed another challenge to this very verse. If illness follows from disbelief and disobedience, then the only acceptable response to illness would be repentance. Wouldn’t resorting to secular medicine take us into the territory condemned by Rabbi Akiva? Not according to Rabbi Eliezer Waldenberg, one of the great poskim of Jerusalem in the 20^th century, and a specialist in medical ethics. In his responsa Tzitz Eliezer 14:48:2, he interprets our verse in light of the Hatam Sofer. A bit earlier he calls for a dual response to illness—prayer and medical attention. Here he says that physicians and their therapies should be viewed as implements of divine healing, since they cannot heal the source of illness, but only treat its symptoms. I wouldn’t agree with this claim—many treatments do indeed go to the source of illness, whether malnutrition or environmental toxins or chemical imbalances that can be remediated (not to speak of gene therapy). However, Waldenberg’s defense of modern medicine as a divine tool is enormously helpful, allowing for coordinated efforts of spiritual and physical healing for many pious Jews.

There is unfortunately an enormous amount of illness in our circles of beloved family and friends. For me recent weeks have been especially heavy, and I understand the appeal of magical thinking. I add names of those who are ill to every Amidah, and this often feels like the most real moment in my prayer life. And yet I would never consider such efforts to suffice—we require a partnership of spiritual support and medical expertise. Judaism has long recognized the dangers of relying only on faith, or only on science, and has taught us to combine the two. When we pray for healing of the body and healing of the soul we recognize that the two aspects of our lives are each essential, calling for unique support, and ultimately dependent on each other. May we and those we love find strength and healing in our faith, our practice, our community and our medical providers. This is the way to a good life in this world, and the world to come.

שמות פרק טו, כו

(כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ:

משנה מסכת סנהדרין פרק י

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס’) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר (שמות ט”ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רפאך אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו:

בבלי סנהדרין דף קא עמוד א

אמר ליה רבי אבא לרבה בר מרי: כתיב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רפאך וכי מאחר שלא שם – רפואה למה? אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: מקרא זה מעצמו נדרש, שנאמר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה’ אלהיך אם תשמע לא אשים, ואם לא תשמע – אשים, אף על פי כן כי אני ה’ רפאך.

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויסע פרשה א

כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו’ ומה ת”ל כי אני ה’ רופאך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אמור להם לישראל דברי תורה שנתתי לכם רפואה הם לכם חיים הם לכם שנ’ כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא (משלי ד כב) ואו’ רפאות תהי לשריך ושיקוי לעצמותיך (שם /משלי/ ג ח). ר’ יצחק אומ’ הא אם אין בהם מחלה מפני מה הם צריכין רפואה אלא כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך בעולם הזה ואם אשים כי אני ה’ רופאך בעולם הבא.

רמב”ן ויקרא פרק כו

והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה’ רופאך.

שו”ת ציץ אליעזר חלק יד סימן מח ד”ה (ב) וראה

(ב) וראה להוסיף עוד הסבר בזה עפ”י מה שמצינו להר”ן ז”ל בדרשותיו בדרוש הששי שכותב להסביר בדרך נפלא מקרא שכתוב: ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה’ אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רפאך (שמות ט”ו כ”ו), וז”ל: ואמרו כי אני ה’ רופאך נסתפקו בו המפרשים איך יתכן רפואה אם לא יוקדם חולי, ודעתי בפירושו הוא כך, ידוע הוא כי הרופאים אינם מרפאים החולי בעצם, אבל במקרה, ואינם נקראים רופאים אלא על צד ההעברה, כי הם אינם מבינים הסמים לטבע האנושי, ולכן תהיה פעולתם כפי הכלים אשר יפעלו בהם, כי אם היו נאותים לטבע ירפאו החולי, ואם היו מנגדים הטבע יוסיפו החולי, ואם יהיו בלתי נאותים ולא מנגדים לא ימשך מהם לא פעל ולא הפעלות כלל, אך הש”י הוא הרופא האמתי המרפא בעצם ואין פעולותיו משועבדות לכלי אשר מהם יפעל, אבל הכלים משועבדים אליו, והוא יכול להסיר כל מחלה בכל מה שירצה, ולכן אמר, אל תתמה איך יעדתיך להסיר המחלה בשמירת החקים והמשפטים אשר נראה לך שאין ביניהם ובין הסרת החולי יחס כלל, כי אני ד’ רופאיך, ואני יכול להסיר ממך כל החולי באיזו סבה שארצה, כי כמו שרפאתי החולי שבמים במה שהיה ראוי להוסיף בו, כן תוכל להאמין שאסיר מחלה מקרבך בדברים שאין להם יחס כלל לפי דעתך עכ”ל הר”ן ז”ל, ויעו”ש בר”ן בפיסקא הקודמת שמבאר עד”ז מקרא שלפניו שכתוב: ויצעק אל ה’ ויורהו ה’ עץ וישליך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, דר”ל, כי ושם ונסהו שב אל החק והמשפט שהזכיר כבר. ורצה לומר, כי שם במרה שם לו חק ומשפט ושם נסה החק אשר שם לו, והוכיח בנסיון כי טבע חקו ומשפטו יספיק בהסרת המחלה, כי כבר אמרו רז”ל בילמדנו שזה העץ אשר השליך משה למים הרדופני היה אשר היה בטבעו לתת מרירות ולהחליא המים המתוקים, לא לרפאות המים המרים, ואעפ”כ רפאו הפך טבעו יען הושלך שם במצות הש”י, וזהו שסמך ויאמר אם שמוע תשמע וגו’, ואמר כל המחלה, ר”ל מכל המחלה, כי כל סובל פי’ כל ומכל, וכן מפורש בריש בכורות (ג’ ע”א) ובסנהדרין (ע”ח ע”א), נמצא שהבטיח בשמירת כל המצות הסרת כל המחלה יעו”ש בנעימות דבריו.