Sheltering in Place: Shabbat Tzav/HaGadol 5780

Confinement is the dominant experience of the Covid-19 crisis, whether one is healthy but avoiding unnecessary outings, or ill and under quarantine. My favorite time of day here in NYC is 7 PM when people lean out their windows and cheer for health care providers and other front line workers. From our apartment we see people across the street hollering appreciation, and it feels good to be part of a public activity, even from a distance. Apparently this Covid custom began in Spain; it is a bright spot of engagement and appreciation in a time of danger and anxiety.

Sheltering in place is a key theme of Pesah—during the plague of hail all those who believed in God’s warning stayed inside, while the brazen remained outdoors and perished. Likewise with the tenth plague—Israelite families sealed their doors with blood and sheltered in place, praying that the destroyer (המשחית) would pass over their homes, not enter and afflict them. They were commanded, “none of you shall depart from the entrance of their house” (וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ ). This remains the essential emotion of the home based ritual of Pesah—to shelter in place and experience the fear of that moment, so that we may celebrate survival and freedom in the future. However, the tenth plague is not the only association with confinement this Shabbat.

At the end of Parashat Tzav Moses dedicates Aaron and his sons as kohanim by anointing them with oil, spattering them with sacrificial blood, and telling them to eat the meat and bread of dedication for seven days. During those seven days, they are told to remain at the entrance of the Tent of Meeting (וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ), to “guard the Lord’s watch lest they die.” By staying at the entrance of God’s home, by avoiding the public and other private  spaces of the camp, they protect themselves and by extension, the entire camp of Israel. Ironically, the two verses use the word “opening” (פתח) to emphasize the closing in of their world, their withdrawal from society, in order to gain protection.

This seven-day period of confinement is purportedly for a joyous purpose—to dedicate themselves to divine service, and to initiate the Tabernacle as a place of meeting between God and Israel. Yet there is no denying the heavy burden of this instruction. Death is the consequence of premature departure from their station, and indeed, death will strike the house of Aaron when his two eldest sons die on the day of dedication.

The rabbis associate this seven day period of confinement with the Jewish custom of sitting shiva at home, of not departing from the house all week. Shiva is a rabbinic decree, but as Rabbi Baruch HaLevi Epstein says in Torah Temimah, the rabbis liked to create biblical hints for ideas that they themselves innovated (אך רגילים חז”ל להמציא לתקנותיהם סמך ורמז בתורה). In Yerushalmi Moed Katan (and in Ber. Rabbah) the custom of sitting shiva is associated either with Joseph’s initial seven days of mourning for his father Jacob, or with God’s mourning for seven days before flooding the earth.

Yes, the rabbis claim that God sat shiva before the devastating flood, since after all, God is omniscient. Humans would also sit shiva before a death if they knew when that would be. Instead, we sit shiva only after the burial. Still, even we with our limited knowledge may experience something known as anticipatory grief. Many of us have sat vigil for a dying relative or friend. The grief begins even before the tragedy is complete.

It seems that we are living in such a moment on a global scale. The number of people who have died from Covid-19 is already extremely high, but we fear that this is just the beginning, with peak mortality still weeks ahead. We have already begun to mourn, even before the worst has come, and so we sit inside with heavy hearts and fears of the dangers lurking without.

This is one of the heavier divrei Torah that I have written, and it matches the heavy news that is everywhere around us. And yet, despite the powerlessness, anxiety and dread that we feel, it is important to remain hopeful and strong. Every crisis is also a rebirth. Seven days of mourning align with the seven days of creation, and the seven days of priestly dedication. Each week that we mark in isolation has the potential to become a planning week to create new structures when we emerge. And thanks to the blessings of technology, even in our confinement we are not entirely cut off.

As we enter Shabbat haGadol, this Shabbat of Tzav (command), we think also about the words of the Haftarah. Then too there was a sense of deep crisis, and yet also a command to return and rebuild, to pave the way for redemption. Elijah comes with an essential mission to restore the hearts of the old to the young, and the young to the old. When we solidify ties between the generations then we build the framework for redemption. On Pesah it was the children who were most at risk. Today it is the senior generation for whom we most fear. When we dedicate ourselves to protecting each other, when we recall the great words of Moses, “with our young and with our old we will go forth” then our confinement can become a time of discernment and of strength. I wish each of you and your loved ones good health and resilience in this very challenging time.

שמות פרק יב, כא-כג

(כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח: (כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל  שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר: (כג) וְעָבַר ה’ לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה’ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:

ויקרא פרק ח פסוק לה

וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה’ וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מועד קטן פרק ג הלכה ה

מניין לאבל מן התורה שבעה [בראשית נ י] ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ולמידין דבר קודם למתן תורה. ר’ יעקב בר אחא בשם ר’ זעירה שמע לה מן הדא [ויקרא ח לה] ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת משכן ה’ כשם ששימר הקדוש ברוך הוא על עולמו שבעה [דף טו עמוד א] כך אתם שמרו על אחיכם שבעה. ומניין ששימר הקדוש ברוך הוא על עולמו שבעה [בראשית ז י] ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. ומתאבלין קודם שימות המת. אלא בשר ודם שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת אבל הקדוש ברוך הוא שהוא יודע מה עתיד להיות שימר על עולמו תחילה אית דבעי מימר אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח הצדיק.

בראשית רבה (וילנא) פרשת ויחי פרשה ק סימן ז

ז ויספדו שם וגו’, ומנין לאבל שהוא שבעה, ר’ אבא מייתי לה מהכא ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ולמדין דבר קודם מתן תורה, ריש לקיש בשם בר קפרא מייתי לה מהכא (ויקרא ח) ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו’, מה אתם נמשחתם בשמן המשחה שבעה ימים אף אתם שמרו לאחיכם שבעה ימים, רבי הושעיא מייתי לה מהכא (ויקרא ח) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים, מה הקדוש ברוך הוא שימר לעולמו שבעה ימים אף אתם שמרו לאחיכם שבעה ימים, דא”ר יהושע בן לוי שבעה ימים נתאבל הקדוש ברוך הוא על עולמו, ר’ יוחנן מייתי לה מהכא (במדבר יב) אל נא תהי כמת אלא תסגר, מה ימי הסגר שבעה אף ימי אבל שבעה

תורה תמימה הערות ויקרא פרק ח הערה יז

יז) הא דשימר הקדוש ברוך הוא על עולמו שבעת ימים קאי על חורבן העולם ע”י המבול כדכתיב ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. והנה כל דרשה זו היא אסמכתא, דעיקר זמן שבעת ימי אבילות תקנת חכמים היא כמבואר לפנינו ס”פ ויחי, אך רגילים חז”ל להמציא לתקנותיהם סמך ורמז בתורה, ובירושלמי כאן וכן בבבלי מו”ק באו כמה דרשות ורמזים לענין זה, ועיין מש”כ בס”פ ויחי: