Honesty is the bedrock of justice. Legal proceedings to determine innocence or guilt, obligation or exemption, depend on honest and truthful testimony. For this reason, the Decalogue includes the prohibition of false testimony among its list of severe social crimes, beside murder and theft (Exod. 20 and Deut. 5). In Parshat Shoftim we learn that all testimony must be cross examined, and that false testimony must be identified and punished.

The subject of false  or “plotting” witnesses (עדים זוממים) is of great concern to the sages of Israel. The first chapter of Mishnah Makkot is dedicated to this subject, and many sections of the Talmud return to it. In Makkot 1:6 we learn from the rabbis of a disagreement they had with the Sadducees regarding false testimony in a murder trial. The Sadducean position (according to the rabbis) was that a false witness could not be executed unless the person they framed had already been executed. For the rabbis, guilt for false testimony is incurred as soon as the verdict is passed, even if the falsely accused person is exonerated before execution.

In Tractate Hagigah (16b) the rabbis mention a dispute between two Temple-era sages, Yehudah b. Tabbai, and Shimon b. Shetah. The former swears that he supervised the execution of a false witness whose victim had not yet been executed, as a demonstration against Sadducean law. Shimon b. Shetah swears that Yehudah has killed an innocent man, because his proof of the false testimony was defective. Interestingly, the oath expression they each use is “I ]won’t[ be comforted unless…” (אראה בנחמה אם לא) . The sages have staked their own personal comfort on the protection of justice in society. Indeed, Yehudah concedes error and immediately engages in several forms of contrition. Ironically, the penalty he invoked comes to pass even though, or because his statement was true! He accepts upon himself a professional demotion—never to render a verdict without consulting Shimon, and he spends the rest of his life weeping and pleading forgiveness at the grave of the man he had executed.

On a literary level, this text is very rich. Yehudah “prostrates” on the grave—the text uses the word משתטח, which includes Shimon’s patronymic. And the phrase “his voice was heard” is ambiguous—whose voice was heard? That of the weeping rabbi? That of his victim from the grave? At each stage of this story, a voice has been heard, but the result has been fatefully unjust. There may even be allusion here to Jeremiah’s description of a voice heard weeping on high (קול ברמה נשמע), Mother Rachel bitterly weeping for her children who are no more.

The rabbis famously described slander as equivalent to murder, and sometimes, as with false testimony, or bad judgment, this is literally true. The rabbis go a bit beyond what you might expect in their understanding of false testimony. According to them, testimony can be false even if the content of the testimony is true. If Person A testifies, “I saw X murder Y,” and it turns out that X did indeed murder Y, but Person A could not have seen the act, then it is false testimony.

A person must not testify unless they have direct and unmediated knowledge of the events. This concept can apply to our lives, even if we are not involved as courtroom witnesses. As the rabbis teach, “accustom your tongue to say, “I do not know.” I was once rebuked by a beloved aunt in Israel. She would ask me questions in Hebrew, and I would often reply, אני לא בטוח, “I’m not sure.” She looked at me once and said, actually, you don’t know, so say it, אני לא יודע. I learned from her Israeli directness and have tried to admit ignorance more readily ever since.

But here is a theological twist. Is it possible that we are all false witnesses on a great and important matter? Isaiah says (three times) in God’s name, “you are My witnesses.” When we recite the Shema, it is a form of testimony (hinted at by the supersized letters ע and ד). But can we be sure about our belief? Remember, the plotting witnesses are guilty, even if the content of their testimony is true, if they had not seen with their own eyes. Who can claim that they have seen God directly?

This problem is discussed by a Hasidic rebbe, R. Shmuel b. R. Avraham Borenstein. He says that it is not sufficient to testify to God because that is the tradition you have received from others, or even from philosophical speculation. No, you have an obligation to “know” that God is God. Well, how can you do that? His answer is through devoted Torah study. The Torah itself is called testimony (עדות), and Psalm 19 says that it is “faithful,” and makes the simple wise. By immersing ourselves in sacred study, we can become wise and faithful, so that our words of prayer are not aspirational, but true reflections of our heart.

I find this teaching to be quite daunting. I would much prefer to believe that as long as I behave with integrity, as long as I utter my prayers, and practice the mitzvot, I will have achieved a sufficient level of virtue. This Hasidic teaching says, however, that if we do all those things without deep faith, then it can actually be the opposite of virtue, a false testimony. I’m not entirely convinced—virtuous acts are beneficial even if their motivation is tainted. But still, as we enter Elul, I think this challenge is important to consider.

Let us use the month of Elul to patch up frayed relationships, to beg forgiveness from those we have wronged, to admit when we are ignorant or in error. But the month of Elul is not only about repairing social damage. It is also about strengthening our faith. Let the Torah that we learn in the coming weeks enter not only our minds but also our hearts, helping us to experience directly the revelation. With that faith we can then express our prayers as true testimony, so that in 40 days when we chant the words “the Lord is God,” we will know them to be true.

דברים פרק יט, טז-כ

(טז) כִּֽי־יָק֥וּם עֵד־חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה: (יז) וְעָמְד֧וּ שְׁנֵֽי־הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם: (יח) וְדָרְשׁ֥וּ הַשֹּׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵֽד־שֶׁ֙קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו: (יט) וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ: (כ) וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹֽא־יֹסִ֨פוּ לַעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ:

שמות פרק כ

לֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר: ס

משנה מסכת מכות פרק א

משנה ו   אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין שהרי הצדוקין אומרים עד שיהרג שנאמר נפש תחת נפש אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר (דברים י”ט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים ואם כן למה נאמר נפש תחת נפש יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו תלמוד לומר נפש תחת נפש הא אינן נהרגין עד שיגמר הדין:

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טז עמוד ב

גמרא. תנו רבנן: שלשה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך, ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך, (הראשונים) היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: יהודה בן טבאי – אב בית דין, ושמעון בן שטח – נשיא. מאן תנא להא דתנו רבנן: אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקין, שהיו אומרים אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממין נהרגין – עד שיזומו שניהם, ואין לוקין – עד שיזומו שניהם, ואין משלמין ממון – עד שיזומו שניהם. מיד קבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח. כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג, והיה קולו נשמע. כסבורין העם לומר שקולו של הרוג הוא, אמר להם: קולי הוא, תדעו שלמחר הוא מת ואין קולו נשמע. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ודלמא פיוסי פייסיה, או בדינא תבעיה? מני הא? אי אמרת בשלמא רבי מאיר, דאמר: שמעון בן שטח אב בית דין, רבי יהודה בן טבאי נשיא – היינו דקא מורי הלכה בפני שמעון בן שטח. אלא אי אמרת רבנן, דאמרי: יהודה בן טבאי אב בית דין, שמעון בן שטח נשיא – אב בית דין בפני נשיא מי מורה הלכה? – לא, מאי קבל עליו דקאמר – לאצטרופי, דאפילו אצטרופי נמי לא מצטריפנא.

ירמיהו פרק לא, יד

(יד) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְקֹוָ֗ק ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶי֑הָ מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ:

ישעיהו פרק מג, י

(י) אַתֶּ֣ם עֵדַי֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק וְעַבְדִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בָּחָ֑רְתִּי לְמַ֣עַן תֵּ֠דְעוּ וְתַאֲמִ֨ינוּ לִ֤י וְתָבִ֙ינוּ֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה֔וּא לְפָנַי֙ לֹא־נ֣וֹצַר אֵ֔ל וְאַחֲרַ֖י לֹ֥א יִהְיֶֽה: ס

שם משמואל ויקרא פרשת בחקותי

ונראה דהנה כתיב (תהלים י”ט) עדות ה’ נאמנה מחכימת פתי. ויש לפרש דמה שנקראה התורה עדות אף שאין עדות מפי כתבם, אלא שהתורה עשתה את האדם לעד מעיד על יחוד ה’. והנה בעדות כתיב (ויקרא ה’) או ראה או ידע, ואם לא ראה וידע בעצמו אלא שהוא סומך על אחרים שהגידו לו אף שהדבר אמת מ”מ הוא נקרא עד שקר, וכמ”ש בעדים זוממין (דברים י”ט) והנה עד שקר העד אף שהמעשה הוא אמת אלא שמזימין את העדים ואומרים עמנו הייתם במקום אחר וא”א שתראו את המעשה קרינן בהו והנה עד שקר העד. ובהכרח לומר שישראל המעידין על יחוד ה’ הוא כאילו ראו בעיניהם ממש ולא מחמת מסורת שבידם ולא מחמת השערה ואומדן דעת שכל אנושי, שכל אלה עדיין אינם נקראים עדות נאמנה, אלא ראי’ ממש, והוא מחמת התורה שכשנכנסו דברי תורה לתוך לבו של אדם הרי היא מאירת עינים ונפקחו עיני שכלו לראות מה שאין בו ספק ואומד כלל אלא דבר ברור. וזהו שאמר עדות ה’ נאמנה, שהתורה מעמדת עדים נאמנים להעיד מה שרואים בעיניהם, והטעם מפני שמחכימת פתי ובגדר החכמה שיהי’ כאילו רואה הדבר בעיניו ממש כאמרם ז”ל (סנהדרין ז’ ב) אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך וכו’: