About fifteen years ago Rabbi David Wolpe suggested that Conservative Judaism be rebranded as Covenantal Judaism. I felt this to be an attractive solution to our brand challenge. Wolpe spoke of the covenant on numerous levels—a theological covenant between Jews and God, a national covenant between Jews and each other, and an ethical covenant between Jews, other peoples, and our very planet. This was an aspirational framing, a bridge between ancient and emerging Judaism. “Conservative,” in contrast, felt like an attempt to cling to a possession before it slipped away. It also had political overtones that were unrelated to the original intentions and unpopular with many if not most members of the movement. This has not exactly changed. Neither has our brand name, at least in America, and maybe it doesn’t really matter.

However, covenant is one of the core frameworks for understanding the Torah. Both in Exodus and in Deuteronomy the relationship between God and Israel is described as a treaty that is mutually binding and beneficial. This framework is on display throughout the portion of Ki Tavo, including its fearful list of curses that will follow failure to abide by the agreement.

Let’s focus on a brief passage of four verses, and even closer on just two words at their center. Deuteronomy 16: 16-19 is a pithy encapsulation of the entire Torah. “On this very day,” Moses tells Israel, “the Lord commands you” to obey all the these statutes and laws with all your heart and all your soul. The sages took this literally—that forty years since Sinai Moses finally revealed the fullness of Torah to the people–and deduced that no student can assume that they have understood their teacher until they have studied with them for forty years! But I prefer Rashi’s take (based on Bavli Brakhot 63b)—the words of Torah should always remain fresh in your eyes, as if they were given today.

Verses 17 and 18 are more difficult to understand. They feature הֶאֱמַרְתָּ , and הֶאֱמִירְךָ, rare hifil (causative) forms of the verb AMR, which normally means “speak.” JPS renders it “affirmed.” You (Israel) have affirmed this day that the Lord is your God, and the Lord has affirmed this day that you are God’s treasured people. Just there is the essence of covenant—we affirm God, and God affirms us.

Still, it’s a bit unclear how we get from AMR to “affirmed.” The Aramaic translation of Onkeles offers חטבת, which indicates “separated.” The word חטיבה means a military division in both ancient and modern Hebrew. We separated God from the gods, and God separated us from other peoples. But how does this relate to AMR, which is connected to speech? Rashi concedes that this is a stretch, but sides with Onkeles and offers an imprecise example from Psalm 94.

What else do we have? Let’s stick with speech. The covenant is created by speech, explained and enacted by speech, and extended to future generations through the power of speech. Words are the connective tissue in our relationship with the divine. When a couple is not on speaking terms, you know they are in trouble. And when they wish to reconcile, there is nothing like speaking words of affection (chocolate also helps).

The Hasidic rabbi Levi Yitzhak of Breslov puts together a wonderful drashah connected to this expression. He opens with Psalm 33:6, “by the word of the Lord the heavens were formed.” Levi Yitzhak says that this happened not only once, but whenever the divine flow of blessing enters the world, it is through speech. He cites the radical Midrash from Mekhilta that turns the Israelite praise of God, “Who is like You among the mighty (אלים), Lord” into a harsh critique: “Who is like You among the silent (אלמים), Lord?”  At the splitting of the sea, according to the Midrash, these Israelites faulted God for their long suffering in Egypt, for the divine silence, and were unwilling to sing God’s praise.

Rabbi Yitzhak Levi understands that relationships go through ups and downs. Just as human partners sometimes stop talking with each other, so it is with Israel and God. Sometimes we experience God as silent, and we are unable to speak our songs of praise. But when our relationship is in its more exalted state, then we elicit the flow of blessed speech from heaven, and we respond with praise.

This interpretation makes good use of the Hebrew root AMR, and it also deepens our understanding of the covenant. Covenants are dynamic relationships, sometimes intimate, and sometimes estranged. Our portion anticipates both stages and reassures us that even when things seem most broken, we are still bound to God forever. This adds to the appeal of “Covenantal Judaism.” It is not only aspirational, but also reassuring. We cannot truly expect that the words of Torah will always be fresh as if given today, but we can seek to remember how that felt, and to set easy and intimate speech with God as our goal once again.

דברים פרשת כי תבוא פרק כו

(טז) הַיּוֹם הַזֶּה ה’ אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (יז) אֶת ה’ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: (יח) וַה’ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: (יט) וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה’ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סג עמוד ב
ועוד פתח רבי יהודה בכבוד תורה ודרש: הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם. וכי אותו היום נתנה תורה לישראל? והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה! אלא ללמדך: שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני.

תרגום אונקלוס דברים פרשת כי תבוא פרק כו פסוק יז – יח

(יז) ית יי חטבת יומא דין למהוי לך לאלה ולמהך באורחן דתקנן קדמוהי ולמטר קימוהי ופקודוהי ודינוהי ולקבלא למימריה:  (יח) ויי חטבך יומא דין למהוי ליה לעם חביב כמא דמליל לך ולמטר כל פקודוהי:

רש”י דברים פרשת כי תבוא פרק כו פסוק טז

(טז) היום הזה ה’ אלהיך מצוך – בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטוית עליהם:

תהלים פרק לג פסוק ו

בִּדְבַר ה’ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם:

שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק יא

מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה’ מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא:

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דשירה פרשה ח

[ד”א מי כמוכה באלים ה’] מי כמוך באלמים מי כמוך שומע עלבון בניך ושותק שנאמר החשתי מעולם אחריש אתאפק כיולדה אפעה אשום ואשאף יחד (ישעיה מב יד – טו) לשעבר אחריש אתאפק מכאן ואילך כיולדה אפעה אחריב הרים וגבעות וכל עשבם אוביש והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור

קדושת לוי דברים פרשת כי תבוא

את ה’ האמרת היום וכו’ (כו, יז). הכלל הוא, כי השפע מהבורא ברוך הוא נקרא דבור, כנאמר (תהלים לג, ו) ‘בדבר ה’ שמים נעשו’, וכשישראל הם במדריגה עליונה, אז כביכול ישראל גורמים הדיבור בהקב”ה להשפיע עליהם טובות, כי אם חס ושלום אינו כן נאמר (שמות טו, יא) ‘מי כמוך באלים’, ודרשינן באלמים כו’. וזהו הרמז ‘את ה’ האמרת היום’, אתה גורם היום בדיבור בהקב”ה להשפיע שפע טובה על ישראל, וזהו כשישראל הם במדריגה עליונה בבחינת ‘היום’, שבכל יום ויום יהיה בעיניהם כחדשים (עי’ רש”י דברים כו, טז):