כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ:

“And so shall they do,” is an unremarkable coda to God’s command to Moses that Israel must build a tabernacle in Exodus 25:9. Could this little phrase be a marker for our kind of Judaism, linked powerfully to the past but proudly innovative? That sounds like a stretch, but let’s try. The verse states that the people of Israel should make the tabernacle precisely according to the specifications shown to Moses on Mount Sinai. Various Midrashim depict God demonstrating the design of the ark, table and menorah through fiery holograms in the sky, which is fanciful but reflective of the Torah’s insistence that Moses reproduce the designs “shown” to him.

That coda, “and so shall they do,” could mean simply—tell the people to do what I taught you. But because of a claimed extra “vov” (“and”), the rabbis read this phrase to refer not to the initial construction, but to future generations of Temple builders. This raises the question—should future temples of the Jews be built to the precise measurements of the original tabernacle, which was designed for portability, or might they be altered to reflect the grander setting of a permanent location in Jerusalem?

The Talmud interprets the coda, “and shall they do,” to refer to later generations and their sacred objects.  The latter-day Temple vessels will differ not in design but in consecration. Where the initial models of the tabernacle furniture were consecrated by anointment with sacred oil, later iterations would be consecrated through the use. This aligns with the rabbinic notion that a tool is not complete until it is first put to work. The coda means that later vessels may differ from the originals, not in design, but in their initiation.  

In medieval France Rashi retains the Talmud’s claim that this coda refers to future generations, but reverses the meaning. He says that later generations must follow the same designs, with the same dimensions for the sacred vessels as found in the original tabernacle. It’s a reasonable claim, but it runs into an immediate problem, helpfully noted by Nahmanides: it is simply not true! Later in this portion, at Exodus 27:1, the altar dimensions are given as 5 cubits long by five cubits wide. But in 2 Chronicles 4:1 we read the dimensions of the altar built for Solomon’s temple, which was 20 cubits long by twenty cubits wide—quadruple the size of the original altar (puts the alter in altar)! Ramban concludes that Rashi’s understanding is incorrect. Later generations are not bound to replicate the original dimensions of the tabernacle. How then should they decide what design to use in later times?

Midrash HaGadol offers a path forward. The coda, “and so shall they do,” refers to later generations, but its point is process, not product. Just as in the wilderness the tabernacle design involved a King (Moses), a prophet (also Moses), the Urim ve’Thumim, and a great Sanhedrin (the 70 elders anointed in Mishpatim), so too would any future plans to expand the sacred precincts of Jerusalem—of the Temple—would require this full approval process. In other words, later generations can differ from the earlier generations as long as they follow a complete and legitimate process.

What we have seen so far is that when it comes to the most sacred aspect of Jewish worship—the design of the Temple—most later rabbis were remarkably flexible about the details. What mattered to them was not that the later form of worship remain identical to that in the days of Moses, or even of later generations, but that each generation would establish a legitimate process to approve designs and consecrate the sacred objects through their own worship.

This implication is further extended in the book Kedushat Levi by the great early Hasidic author, Rabbi Levi Yitzhak of Berditchev. He comes to the rescue of Rashi, and says that Ramban and other critics missed his point. When Rashi wrote that that later generations should follow the same model used in building the tabernacle, he wasn’t referring to the physical dimensions at all. Rabbi Levi Yitzhak says that the Temple and its appurtenances are symbolic of internal spiritual processes, and that the important point is that they were designed with prophetic insight. Citing the Talmud’s claim that no two prophets prophesy in the same manner (Sanhedrin 89a), Kedushat Levi says that the physical dimensions don’t matter. Solomon built a bigger altar? Good for him! The important part is that each generation and its prophets must serve God with integrity and sensitivity to the needs of their generation.

When we read Parshat Terumah and the rest of the portions that depict the construction of the tabernacle, it is tempting to bemoan our relative lack of sacred architecture. Where is our holy ark, our incense altar, our menorah? How can we ever approach the holiness achieved by our ancestors? How can we ever dare to establish our own equally powerful relationship with the Divine? This close reading of an ancient text, with medieval and early modern exposition, points the way to an elevation of contemporary Jewish practice. If we can serve God with devotion, integrity, creativity and vision—if we can act like the spiritual heirs of our ancestors—then we will build sanctity just as Moses and his generation did. Then our sanctuaries will become homes for God and our hearts will join the ranks of all generations that welcomed and worshipped the divine.

שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק ח – ט

(ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ:

שמות פרשת תרומה פרק כז פסוק א

(א) וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף טז עמוד ב

אמר רב שימי בר חייא: אמר קרא ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכן תעשו – לדורות הבאין. מתיב רבא: כל הכלים שעשה משה – משיחתן מקדשן, מיכן ואילך – עבודתן מחנכתן. ואמאי? נימא וכן תעשו – לדורות הבאין! – שאני התם דאמר קרא וימשחם ויקדש אתם – אותם במשיחה, ולא לדורות במשיחה. ואימא: אותם במשיחה, ולדורות – אי במשיחה אי בעבודה! – אמר רב פפא: אמר קרא אשר ישרתו בם בקדש – הכתוב תלאן בשירות. – אלא, אתם למה לי? – אי לאו אתם הוה אמינא: לדורות – במשיחה ובעבודה, דהא כתיב וכן תעשו כתב רחמנא אתם – אותם במשיחה, ולא לדורות במשיחה.

רש”י שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק ט

וכן תעשו – לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם. ואם לא היה המקרא מחובר למעלה הימנו, לא היה לו לכתוב וכן תעשו אלא כן תעשו, והיה מדבר על עשיית אהל מועד וכליו:

רמב”ן שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק ט

(ט) וכן תעשו – לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו כלי בית עולמים כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה כתבנית אלו תעשו אותם. ואם לא יהיה המקרא מחובר למעלה הימנו לא היה לו לכתוב וכן תעשו, אלא כן תעשו, והיה מדבר על עשיית אהל מועד וכליו. לשון רש”י. ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו, ומזבח הנחשת עשה שלמה עשרים אמה ארך ועשרים רחב (דהי”ב ד א):

דברי הימים ב פרק ד פסוק א, א

(א) וַיַּעַשׂ מִזְבַּח נְחֹשֶׁת עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים אַמָּה רָחְבּוֹ וְעֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ:

מדרש הגדול שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק ט

וכן תעשו, להביא מקדש דורות. מכאן אתה אומר שאם רצו בית דין להוסיף על ירושלם או להוסיף על העזרות מוסיפין. ואין מוסיפין אלא על פי מלך ועל פי נביא ובאורים ותומים ועל פי סנדרי גדולה שנאמר ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו, לדורות, מה משכן על פי נביא ועל פי סנהדרין ועל פי אורים ותומים ועל פי מלך כך לדורות. ומניין לי מלך במדבר, משה רבינו מלך היה דכתיב ויהי בישרון מלך (דברים לג, ה).

קדושת לוי שמות פרשת תרומה

ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כליו וכן תעשו (כה, ט). ופירש רש”י ‘וכן תעשו’ לדורות. ומקשה התוספות הלא לא היה שוה מזבח שעשה משה למזבח שעשה שלמה, וכן הקשה הרמב”ן. אך לפי דברינו הנ”ל ניחא, דכוונת הכתוב ‘וכן תעשו’ הוא המכוון לדבר אחר, דהנה באמת תבנית המשכן וכל כליו אשר הוכרח הכל להיות מצויר על נכון בגובה ובקומה ובמשקל ובמדה, וזה היה לבוש וציור לרוחניות הקדושה, וכפי הנבואה שראה משה בהר סיני וכל ישראל, וכפי שהמשיכו רוחניות הקדושה בעבדות שלהם, כך היה בערך זה צריך להיות הלבוש דהוא הכלי והמשכן עשוי כתבניתו. וידוע דברי חכמינו ז”ל (סנהדרין פט, א) דאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, רק כל אחד לפי בחינתו וכפי שעובד השם, באותו הבחינה עצמה נראה אליו רוח הנבואה. משום הכי משה ודור המדבר כפי ערך עבודתם ורוח נבואתם אשר השיגו בהר סיני, כך היו צריכין לעשות צורת המשכן ותבנית הכלים, אשר נעשים לבוש לאורות הרוחנים של הקדושה.

ואם כן כך הוא פירוש הכתוב, ‘ככל אשר אני מראה אותך’ כו’, כפי גדר הנבואה, כך יהיה תבנית המשכן וכל כליו. ‘וכן תעשו’ לדורות, רצה לומר בכל דור ודור כשתרצה לבנות בית המקדש, יהיה עשייה כתבנית הנבואה אשר ישיג אז, כך יעשה הציור של המקדש והכלים. ושלמה כפי עבודתו ורוח נבואתו אשר השיג, כך היה עושה הציור. ולא קשה כלל קושית הרמב”ן דהלא המזבח לא היה דומה, עיין שם, וזהו אינו, דאדרבה כך היה הציווי שלא יעשה תמיד על ציור אחד, רק כפי השראת הנבואה כך יהיה נצטייר למטה תבנית הכלים.