Tony Hicks was fourteen years old in 1995 when he shot and killed a college student named Tariq Khamisa in a gang-related robbery. Hicks was convicted of murder, and was imprisoned until 2019, but meanwhile something quite unusual occurred. Five years after the crime, Tariq’s father Azim visited Tony in prison, and gradually the two men became friends. It took another fifteen years, but eventually Tariq’s sister Tasreen also visited Tony in prison, in 2015. They too became close friends. You can hear their own description of the first meeting in a new episode of Storycorps. It is now 26 years since Tony’s terrible crime, and the painful loss that he caused remains forever. And yet reconciliation of Tariq’s family with his killer has proven redemptive in all of their lives. Tony says that getting to know Tasreen’s children—the nephews and nieces of the man he killed before they were born—adds layers of sorrow for his terrible mistake. But layers of forgiveness have also accrued, allowing all of them to grow in their humanity, to honor the memory of Tariq Khamisa.

I tell this story by way of introducing Shabbat Parah, the week when we are commanded to read Numbers 19, the description of the red heifer ritual. I understand Parah as an antidote to Zakhor, the special Shabbat preceding Purim when we are commanded to remember the vile attack of Amalek, and paradoxically, to wipe out the memory of the very people we are remembering. Zakhor is a Shabbat dedicated to remembering and combatting evil. If Amalek murdered Israelites, then Israelites should wreak revenge by killing Amalekites, as Samuel does with King Agag in the haftarah, and Mordecai does with Haman and his sons in the Megillah. There is a cruel realism to this commandment—genocidal hatred remains in the world, and this fact requires recognition, remembrance and forceful response.

And yet, other types of response to violence are sometimes possible and preferable. Not every killer is unrepentant, and not every crime calls for revenge. After all, the Torah commands us in Leviticus 19:18 not to take revenge (לא תקם). This command is actually the first part of the verse that commands us to love our neighbor as ourselves. Instead of revenge, the Torah commands, try love. Death leaves traces of suffering behind, and violence damages not only the direct victim, but also their circle of family and friends. The victimizer too is damaged by their action, whether it was intentional or accidental. Our society rightly punishes perpetrators, but we lack a mechanism for purification. After crime we offer only punishment, not restitution.

Not so the Torah. Unintentional killers have the city of refuge, a place to reestablish their role in society. Convicted murderers are, in the Torah’s system, sentenced to death, but as the rabbis state, “their death is their atonement” (מיתתו כפרתו). Anyone who comes into contact with death, even a natural death at a ripe old age, experiences a rupture in the fabric of life, a diminishment of physical and spiritual wellness. Aside from criminal justice following crime, and grief after any permanent loss, there is also a need for spiritual rehabilitation of the living, of purification.

This is the power of the red heifer ritual. The ashes of this rare ruddy heifer are mixed into a potion and sprinkled over the body of a living person who has come into contact with the dead. As Rabban Yohanan ben Zakai famously tells his students, there is nothing magical about this ritual. The contamination is not a physical phenomenon, and there is no evil spirit to be exorcised. Rather, the purification rite is a mechanism of spiritual healing after the disturbing encounter with death. The red heifer atones for the spiritual damage of the golden calf, and likewise it purifies people following an encounter with death.

It is a commandment to recite the passage of “Zakhor” each year before Purim. Is it likewise commanded to read Parah? Yes  says Rabbi Karo in Shulhan Arukh (OH 685:7), though Mishnah Berurah  notes that many later authorities disagree about Parah. Nevertheless, the strong custom is to chant both passages aloud in the presence of a minyan from a scroll, if possible. This may not be possible in our current Covid-compromised circumstances, but each of us ought to read the maftir of Parah aloud from a Humash this Shabbat. Doing so, let us remember that the power of revenge expressed on Purim is countered by the power of purification after death in Parah. As the family of Tariq Khamisa demonstrates, channeling Leviticus 19:18, in forgiveness and reconciliation reside the greatest expression of love.

במדבר פרשת חקת פרק יט פסוק א – כב, א-כב

(א) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: (ג) וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו: (ד) וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים: (ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף: (ו) וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה: (ז) וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב: (ח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: (ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא: (י) וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם: (יא) הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: (יב) הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר: (יג) כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן ה’ טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ: (יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: (טו) וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא: (טז) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: (יז) וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי: (יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר: (יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב: (כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה’ טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא: (כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב: (כב) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב:

דברים פרשת כי תצא פרק כה פסוק יז – יט, יז-יט

(יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: (יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: (יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:

ויקרא פרשת קדושים פרק יט פסוק יח, יח

(יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה’:

במדבר רבה (וילנא) פרשת חקת פרשה יט סימן ח

ח שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי אילין עובדייא דאתון עבדין נראין כמין כשפים אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב’ וג’ טיפין ואתם אומרים לו טהרת, אמר לו לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך אמר לו לאו, ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית אמר לו הן א”ל ומה אתם עושין לו אמר לו מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת א”ל ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך כך הרוח הזו רוח טומאה דכתיב (זכריה יג) וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ מזין עליו מי נדה והוא בורח לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו רבינו לזה דחית בקנה לנו מה אתה אומר אמר להם חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקדוש ברוך הוא חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב זאת חוקת התורה ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה א”ר איבו משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא פרה ותכפר על מעשה העגל.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרפה סעיף ז

י”א שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא. הגה: ואם אי אפשר להם לבא, מ”מ יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם (מצא כתוב).

משנה ברורה סימן תרפה ס”ק יד

(יד) שפרשת זכור – דכתיב זכור את אשר עשה וכו’ וגמרינן בגמרא דהאי זכור היינו באמירה מתוך הספר דוקא [ולא די במה שיקבע זה בלבו] וע”כ צריך הקורא לכוין להוציא כל השומעים וגם השומעים צריכין לכוין לצאת:

משנה ברורה סימן תרפה ס”ק טו

(טו) ופ’ פרה אדומה – והרבה אחרונים כתבו שפרשה זו אינה מדאורייתא ועיין לעיל בסימן ס’ סק”י במ”ב דאפילו במצוה דרבנן ג”כ צריך לכוין לצאת ידי המצוה:

משנה ברורה סימן תרפה ס”ק יח

(יח) בנגינתם ובטעמם – דע דיש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בציר”י ויש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בסגו”ל וע”כ מהנכון שהקורא יקרא שניהם לצאת י”ש. כתב מהרי”ל בכל ד’ פרשיות אין מזכירין נשמות ואומרים צו”ץ [ד”מ] ולענין אב הרחמים בא”ר בשם הגמ”נ די”ל בהם אב הרחמים ובד”מ בשם מהרי”ל משמע דאין אומרים בהם אה”ר וכן העתיק בדה”ח ולענין תענית של שובבי”ם ת”ת עיין בבה”ט ושע”ת:

משנה ברורה סימן תרפה ס”ק יז

(יז) מ”מ יזהרו לקרותם וכו’ – ויהדר לקרות זה מתוך הספר וכנ”ל בסקי”ד: