Passover is sometimes called “the festival of education” (חג החינוך). I have been unable to find this expression in pre-modern sources, but it accords with classic rabbinic approaches to the holiday. For our sages the art of pedagogy includes multi-sensory inputs of sight, sound, touch and taste, as well as differentiated instruction for various learning styles, as seen in the questions of the four children.

The sages imagined Moses as a student struggling to understand the very first commandment that he receives in Exodus 12:2, “this month is the first of months for you, for the months of the year,” until God provides a visual cue. The word “this” (הזה) is understood by the Rabbis to imply a visual image. In Mekhilta D”RY we learn that Moses struggles to understand how to declare the new moon until God, as it were, points it out in the sky.

The Talmud (RH 20a) asks rhetorically whether later sages might fix the calendar by adding a day to the month just as they do by adding a second month of Adar seven out of every nineteen years. It immediately rejects this possibility based on our verse—when you see the new moon in the sky, you must declare the new month without delay. This implies that education requires a reality check—there is a danger that bookish learning can draw the student away from natural phenomena. The appearance of the moon in the sky impels a ritual response. Therefore, the sages need to station themselves outside to examine the night sky, and not seclude themselves entirely from the natural world.

Speech is paired with visual identification again at the end of the passage in Exodus 12, which anticipates children asking what is “this” service (מה העבודה הזאת) and the parent “speaking” (ואמרתם) about the Pesah. Again in chapter 13, the parent is instructed to speak to their child (והגדת לבנך), and to use visual cues, saying because of “this” (בעבור זה). Midrash Mekhilta D”RY (Bo P17) understands the repeated use of “this” to indicate once again the use of props in education: “Should we begin explaining Passover from the first of the month? No, it says “on this day.” Then perhaps we should start teaching during daylight? No, it says, “because of this”—only when the matzah and maror are on the table before you shall you begin discussing the Pesah.”

This passage in the Midrash is also one of the three locations for the story of the four children. The others are in Yerushalmi Pesahim, and of course in the Haggadah. In this context the implication is that parents must engage their children in skilled pedagogy, using all of their senses in order to explain the passage from slavery to freedom. Later rabbis will play on the word Pesah to mean “the mouth speaks” (פסח—פה סח) and it is true that speech is the main vehicle for education in the Torah’s presentation. But not speech alone.

The 15^th century Spanish exegete Isaac Aramah explains that some students are conceptual learners, while others are physical learners. The Torah and Midrash point parents toward differentiated learning with the core conviction that every student deserves to understand the central story of Jewish existence. Still, the use of visual aids is intended to help each learner gain the ability to enter the conversation about Pesah. Although this holiday features numerous physical activities, ultimately each ritual is designed to open conversation, which is understood to be the true ritual of Passover.

The Hasidic scholar Sefat Emet notes that there are only two positive commandments that, if neglected, lead to the punishment of karet, or being cut off. One is brit milah, and the other is Pesah. The former is the covenant of flesh, and the latter is the “covenant of the mouth.” This links nicely to Moses who describes himself initially as having uncircumcised tongue (ערל שפתים). Sefat Emet notes that both of these commandments relate to renewal—the first through physical reproduction, and the second through speech, which is our primary mode for renewing the religion. Neglecting these commandments results in cutting off the means of renewing Judaism, of making it relevant and vibrant for new generations.

If so, then we who have taken responsibility for teaching Judaism are obliged to do so with skill. Contemporary pedagogy has shown the way to differentiate instruction, to use multi-sensory inputs, and to approach each learner with respect for their distinct gifts. These methods were known to our ancestors, and now it is our time to reclaim them for ourselves. Let every teacher commit to creative and responsive pedagogy, and let every learner feel encouraged to enter the ancient conversation of the passage from slavery  to freedom.

שמות פרשת בא פרק יב

(א) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:

שמות פרשת בא פרק יב פסוק כו – כז, כו-כז

(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: (כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

שמות פרשת בא פרק יג פסוק ח

(ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה א

החדש הזה לכם וגומר. רבי ישמעאל אמר משה הראה את החדש לישראל ואמר להם כזה היו /יהיו/ רואין וקובעין את החודש לדורות. רבי עקיבא אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה בהן משה והראהו המקום את כלן באצבע. כיוצא בדבר אתה אומר וזה לכם הטמא (ויקרא יא כט). כיו”ב וזה מעשה המנורה (במדבר ח ד) וי”א אף בשחיטה נתקשה משה שנאמר וזה אשר תעשה על המזבח (שמות כט לח)

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כ עמוד א

יכול כשם שמעברין את השנה ואת החדש לצורך – כך מקדשין את החדש לצורך? תלמוד לומר החדש הזה לכם, כזה ראה וקדש.

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה יז

והגדת לבנך. שומע אני מראש חדש ת”ל ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום ת”ל בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך: בעבור זה עשה ה’ לי למה נאמר לפי שהוא אומר מה העבודה הזאת לכם אלא זה בן רשע הוא שהוציא את עצמו מן הכלל ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה הוציאהו מן הכלל בעבור זה עשה יי’ לי בצאתי ממצרים לי ולא לך ולפי שהוצאת את עצמך מן הכלל אלו היית שם לא היית נגאל.

תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת פסחים פרק י הלכה ד – ה

תני ר’ חייה כנגד ארבע’ בני’ דיברה תור’ בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאל בן חכם מהו אומ’ מה העדות והחקים והמשפטי’ אשר צוה יי’ אלהינו אותנו אף אתה אמור לו בחוזק יד הוציאנו יי’ ממצרים מבית עבדים בן רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו בעבור זה עשה יי’ לי לי עשה לאותו האיש לא עשה אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם טיפש מהו אומר מה זאת אף את למדו הילכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקימון שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת בן שאינו יודע לשאל את פתח לו תחילה אמר ר’ יוסה מתניתא אמר’ כן אם אין דעת בבן אביו מלמדו

עקידת יצחק שמות שער לח (פרשת בא)

למען תהיה תורת ה’ בפיך לרמוז לזה שלא יוכל לבא עליה בעומק הלב ולזה אמרו ז”ל (במכלתא שם) על זה הכתוב ושאינו יודע לשאל את פתח לו שנאמר והגדת לבנך וגו’ והכוונה שאינו יודע לשאל כמו הבן החכם הנזכר כשיורגש בו צורך הלמוד בין שלא ישאל בין שישאל ולא ידע לכוין שאלתו היטב את פתח לו והכוונה שדי לו כשיודיענו פתח הדברים והתחלתם בהודעת הענין הראשון עד ישכיל ויעלה אל מדרגה שידע לשאל היטב ויודיעוהו הדברים בשלמות וכמה הפליגו להורות על אמתת זה הענין במה שדקדקו (שם פ’ י”ז) בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך הקפידו כי אין להזכיר לזה זולתי עניינים ממשיים חומריים לאמר לו כי בעבור קיום מצות מצה ומרור כמו שהם מונחים לפניו אז בעת הלמוד עשה לי בצאתי וגו’.

כלי יקר שמות פרשת בא פרק יב פסוק כו

ומה שנאמר אחר כך, ואמרתם זבח פסח הוא לה’. מילתא באפי נפשיה הוא, לפי שאמר רבן גמליאל כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור, ומנא ליה לרבן גמליאל לומר כן שנוסף על עשיית המצוות בפועל חייב הוא לומר ולספר בפה מענינם, ודאי למד זה מן פסוק ואמרתם זבח פסח הוא וגו’, שהוא ציווי על האמירה בפה נוסף על העשיה, ועדיין לא הוזכר שיהיה חוב לספר בפה ענין מצה ומרור כי בפסוק זה לא נזכר כי אם זבח פסח, על כן נאמר אחר כך והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים ודרש בעל ההגדה בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, וקשה על זה למה לא הזכיר גם הפסח ולומר בשעה שיש פסח מצה ומרור מונחים לפניך. אלא ודאי לפי שכבר הזכיר חוב האמירה בפה מענין הפסח בפסוק ואמרתם זבח פסח הוא, אבל מענין מצה ומרור לא הזכיר עדיין שחייב לספר בפה אף אם לא ישאל שום אדם עליהם, ואם כן פסוק והגדת לבנך מדבר במצה ומרור לחוד שחייב לספרם בפה בפני בני ביתו אף אם לא ישאלוהו כלום:

שפת אמת שמות פרשת בא שנה תרנו

החודש הזה לכם. פי’ חז”ל על קידוש החדש. ומה ענין זה ליצ”מ. אכן זה כח הדיבור שניתן לבנ”י ובזה מתקדשין החדשים ומועדות כשב”ד אומרים מקודש החודש. וביצ”מ זכו בנ”י לברית הלשון. וזה מצות פסח פה סח. ולמען תספר. ולכן המצוה באכילת קרבן פסח. והגם כי אין אכילה מעכב. מ”מ צריך להיות ראוי לאכלו כמ”ש לפי אכלו תכוסו. והוא תיקון הפה. וז”ש בעבור זה עשה ה’ לי. בעבור למסור לנו כח הפה לספר תהלות ה’. והנה ב’ מ”ע שחייבים עליהם כרת. פסח ומילה. והם ברית הלשון וברית המעור. ונק’ בריתות שעיקר החיות תלוי בהם. וממילא העובר עליהם נכרת חייו מן העולם. ורוב כריתות הם על מאכלות אסורות וביאות אסורות. ובב’ בריתות אלו עיקר ההתחדשות. כמו ברית המעור שעושה תולדות להביא נשמות חדשות לעולם. כמו כן כח הפה להביא התחדשות. כמ”ש ואשים דברי בפיך כו’ לנטוע שמים כו’. וע”ז נא’ החודש הזה לכם. שנמסר לבנ”י כח לחדש חדשים בכח לשון הקודש שמיוחד לבנ”י. והוא כולל כל הלשונות. וע”ז אומרים ורוממנו מכל לשון. וזה נגמר ביצ”מ. ז”ש למען תספר. וב’ הבריתות תלוין זה בזה. לכן כל ערל לא יאכל בו: