The Vicious Cycle of Slavery: VaYigash 5780

The paradox of Parashat VaYigash is that it opens with reconciliation but ends with alienation. Perhaps this is no paradox, but just a pendulum swing. As we ask in the piyyut unetaneh tokef, מי ירום ומי יושפל, “who will be raised high, and who will be brought low?” Joseph was enslaved by his brothers, and he has returned the favor. They are beautifully reconciled at the start of the portion, but a pattern has been established. By the end of Vayigash the proud and powerful Egyptians are brought low by famine and ultimately enslaved, while the humble herders from Canaan are raised high, growing mighty in the land of Goshen. If so, then the pendulum will swing back again soon, raising the Egyptians high and bringing the Israelites into destitution and enslavement.

Look at the final seven verses of our portion and notice that Joseph “acquired all the land of Egypt for Pharaoh,” excluding only the lands of the Egyptian priests. The transformation of Egypt into a vast feudal plantation, with the population now tenant farmers instead of owners is far more than a formality. In v.25 the population expresses gratitude to Joseph for giving them life, and pleading for the privilege of being enslaved to Pharaoh.

I have generally read this account of grateful slaves as implausible, the self-serving narrative of the overlord. Yet as time goes on we continue to witness the alacrity with which many people surrender personal freedom and place their trust in a strong man. Perhaps the Egyptian farmers in their despair did plead for servitude and rejoice in their survival. Still, one wishes that Joseph would have devised solutions to protect the starving population without reducing them to bondage. And one fears that this action of Joseph paved the way for the descent of his own people into slavery just a few chapters later.

Our sages show little inclination to link these two narratives—the enslavement of Egypt in Vayigash, and the enslavement of Israel in Shmot. Midrash Sekhel Tov celebrates that the Israelites were better off than the Egyptians since they were apparently spared the 20% tax, thus fulfilling the divine promise made to Jacob, that his people would become great in Egypt. Commentator Bekhor Shor understands from the word וַיֵּאָחֲזוּ (they held tight) that the Israelites received the same exemption as the Egyptian priests, thereby strengthening their position in the land of Goshen.

Malbim notices a peculiarity of this passage, which states initially that the Israelites settled in Ramses (v.11), but then locates them in Goshen (v.27). Modern scholars understand the two names to refer to the same location (Etz Hayim, p.286), but Malbim assumes that the urbanization pattern described in v.21 cleared the Egyptians out of Goshen, making room for the Israelites to seize their lands. Again, there is an ugly assumption that the misfortune of Egypt led to the rise of Israel, but it is entirely plausible. If so, then the ascent of Israel led to the resentment of Egyptians, and then the oppression of Israel. A cycle of misery afflicts everyone in the end.

Kli Y’kar faults the people of Israel for their misfortune in Egypt. They were never supposed to settle down there, but only to take refuge in Egypt. Had they left after the famine ended then they could have avoided enslavement. Instead, they “held tight” to the land of Goshen and became prosperous there. This reading links to a topos in rabbinic commentary about the righteous—they should be satisfied knowing that they will be rewarded in the world to come, and not expect comfort in this world as well. This is one of Kli Y’kar’s recurrent messages, implicitly criticizing the materialism of Polish Jews of his own time.

Perhaps Kli Y’kar goes too far. After all, God had informed Abraham that his descendants would be enslaved in Egypt. Surely we have learned not to blame the victim, but to offer them encouragement and resources to rebound. But here at the end of the book of Bereshit, the Torah is telling us that the fortunes of Israel are linked to those of the society at large. We can view the dynamic as a pendulum, with either “us” or “them” prospering, but never both. According to this world view, my neighbor’s misfortune is my opportunity. But this is the opposite of what the Torah teaches us. We are forbidden to wrong strangers in our midst, but are instead to love them, since we were strangers in Egypt (Lev. 19: 33-34).

My take away from our portion is that what hurts my neighbors is my responsibility. If I ignore their distress, then it will come to claim me as well. From the enslavement of Egypt to the enslavement of Israel is just two quick steps. And as we have seen with the recent spate of anti-Semitic attacks, when we stand in solidarity with our neighbors in their distress, they return the favor, allowing us together to build a more stable and peaceful society together.

בראשית פרק מז, כ-כז

(כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה: (כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ: (כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם: (כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה: (כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם: (כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה: (כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה: (כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד:

שכל טוב (בובר) בראשית פרשת ויגש פרק מז סימן כז

כז) וישב ישראל בארץ מצרים, ומפרש באיזה מקום בארץ גושן: ויאחזו בה. לקחו בה אחוזת קרקע ובתים: ויפרו. בבנים ובבנות: וירבו. בנכסים: מאד. יותר מן המצרים, שהם היו נותנין חומש, וישראל לא היו נותנין חומש, ועוד יותר ויותר על כל זאת שהקב”ה היה בעזרם לפרותם ולרבותם, כמו שהבטיח ליעקב אביהם, שנא’ אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם (שם מו ג):

בכור שור בראשית פרק מז פסוק כז

(כז) ויאחזו בה: כי כל הארץ היתה לפרעה, ונתנה להם, והרי היא להם לאחוזה, כי הם לא מכרו כלום, כי כמו שלא מכרו הכהנים שהיה להם חוק מאת פרעה, כך יוסף כלכל אחיו ולא מכרו כלום, והיתה הארץ להם לאחוזה.

מלבי”ם בראשית פרק מז פסוק כז

(כז) וישב ישראל. תחלה ישבו ברעמסס לא בכל ארץ גשן שהיתה למצרים, ועתה שהעביר אותם לערים הקנה כל ארץ גשן לבני ישראל, באשר פרו ורבו מאד והוצרכו לארץ רחבת ידים:

כלי יקר בראשית פרק מז פסוק כז

(כז) וישב ישראל בארץ גושן וגו’. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקדוש ברוך הוא גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב (בראשית רבה פד ג) וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רוגזו של יוסף וכו’, הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקדוש ברוך הוא להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפילה: