Although our portion introduces the Torah’s greatest figure, Moses, many of the most decisive characters this week are women. There are the midwives, Shifra and Puah, who defy Pharaoh, and Yocheved, the mother of Moses, who hides her child as long as possible, and later, Tziporah, the wife of Moses, who acts decisively to ward off a mysterious attacker, saving the life or lives of her son(s) and perhaps her husband. But the most impressive woman of them all is Miriam, the older sister of Moses, who is also identified as a prophet.

Early in chapter 2 we read, “His sister stood at a distance to know what would happen to him.” Miriam is not only watchful and passive—three verses later she will make a risky move, approaching Pharaoh’s daughter with an audacious offer. But before she acts she observes, and this quiet moment noticed by the Torah is worth exploring.

The Talmud offers two different takes on this verse. At Bavli Megilah 14a Rav Nahman teaches in the name of Rav that Miriam was watching not only from sisterly devotion, but also as a young prophet—would her predictions of a brother who would rescue Israel from slavery play out as anticipated? The Talmud has her father Amram acting a bit oddly—when Moses was born he kissed her head, saying, “your prophecy was fulfilled,” but when Moses was set afloat in the river, he cuffed her head, saying, “where is your prophecy now?” So Miriam is a bit defensive and protective not only of her brother but of her own reputation. This is not my favorite line of Midrash.

Another take is found in Bavli Sotah 11a in the name of Rabbi Yitzhak, who says that this verse is not about Miriam but about the Shekhinah or divine presence. Perhaps he means that Miriam’s actions are symbolic or indicative of how God watches over Israel during our time of distress. As Rabenu Bachya explains, this teaches that when the righteous suffer, God comes to the rescue. Although this midrash could be read as demoting Miriam from a real person to just a stand-in for God, it can also be read as promoting the figure of Miriam, as a stand in for God (and specifically, the feminine aspect of Shekhinah).

A third take is found in the Hasidic writer, Kedushat Levi (Levi Yitzhak of Berditchev). He connects our verse, with its word “from afar” (מרחוק) to Jeremiah 31:2, “from afar God appeared to me.” His interpretation is that a person must make themselves “far” from the world in order to connect to God. The verse says she stood there “to know” (לדעה) and this verb resonates with a deep form of knowledge, not only of events, but of causes. Normally people are closest to their physical needs, pleasures and pains, and this attachment to material reality prevents them from perceiving the more eternal realm. But when they detach themselves from materiality, then they can understand, can see and be seen by God.

Once again, Miriam the sister and even Miriam the prophet recedes into the background, replaced by the universal dialectic of material/spiritual self in relation to the world and to God. Yet Miriam the character remains the catalyst for this lesson. It is her concern for her brother, and her anticipation of her brother’s importance as a redeemer in waiting, that causes her to watch, to follow, and to protect him. She takes these life-saving steps, pointing us in the direction of righteous behavior and even more. In her concern for the physical well-being of her vulnerable baby brother, she achieves a spiritual grandeur and points the way to attach ourselves to God.

As we join with other Americans in celebrating the life and legacy of Dr. Martin Luther King, Jr., we think about the women and men whose bravery during the Civil Rights Era gradually turned the tide of injustice. They were motivated by a desperate need for physical survival, but in asserting their human dignity and human rights, they also lifted up the gaze of America, teaching it how to attach to a more elevated spiritual realm. If oppression can crush the spirit, then resistance to oppression, dedication and resolve can free the spirit and deliver a redemption of the body and the soul.

Miriam the prophet stood from afar in order “to know” what would happen to Moses, and also what would become of her prophecy. Her watching helped direct the divine gaze toward the sorrows of Israel. Her faithfulness awakened the divine mercies, and her words set the redemption in process. We remember Miriam and learn from her example—to watch, to wait, to walk and then to act with courage, conviction and love.

שמות פרק ב פסוק ד

וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ:

בבלי מגילה דף יד עמוד א

מרים – דכתיב ותקח מרים הנביאה אחות אהרן ולא אחות משה? – אמר רב נחמן אמר רב: שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי נתקיימה נבואתיך. וכיון שהשליכוהו ליאור – עמד אביה וטפחה על ראשה, ואמר לה: בתי, היכן נבואתיך? היינו דכתיב ותתצב אחתו מרחק לדעה – לדעת מה יהא בסוף נבואתה.

בבלי סוטה דף יא עמוד א

ותתצב אחותו מרחוק – א”ר יצחק: פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר; ותתצב – דכתיב: ויבא ה’ ויתיצב וגו’, אחותו – דכתיב: אמור לחכמה אחותי את, מרחוק – דכתיב: מרחוק ה’ נראה לי, לדעת – דכתיב: כי אל דעות ה’, מה – דכתיב: מה ה’ אלהיך שואל מעמך, יעשה – דכתיב: כי לא יעשה [ה’] אלהים דבר, לו – דכתי’: ויקרא לו ה’ שלום.

[רבינו] בחיי שמות פרק ב פסוק ד

(ד) ותתצב אחותו מרחוק. על דרך הפשט זו מרים, שהרי מרים נתנבאה: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל (מגילה יד א), וזהו שאמר “לדעה מה יעשה לו”, לדעת מה יהא בסוף נבואתה. ועל דרך המדרש (סוטה יא א) “ותתצב אחותו” זו שכינה, ולמדך הכתוב כשהצדיק מצטער שכינה מזדמנת לו להצילו, וכענין שכתוב “קראתי מצרה לי אל ה’ ויענני” (יונה ב, ג), ותכף שנצטער משה ביאור נזדמנה לו מיד שכינה שעתידה ליתן תורה על ידו, וזהו שדרשו רז”ל: “ותתצב אחותו מרחוק”, פסוק זה כולו על שם השכינה נאמר, ותתצב, דכתיב: “ויבא ה’ ויתיצב” (שמואל – א ג, י). אחותו דכתיב: “אמור לחכמה אחותי את”, מרחוק דכתיב: “מרחוק ה’ נראה לי” (ירמיה לא, ב). לדעה, דכתיב: “כי אל דעות ה'” (שמואל – א ב, ג). מה, דכתיב: “מה ה’ אלהיך שואל מעמך” (דברים י, ב). יעשה, דכתיב: “כה יעשה לי אלהים” (שמואל – ב יט, יד). לו, דכתיב: “ויקרא לו ה’ שלום” (שופטים ו, כד).

קדושת לוי שמות פרשת שמות

תתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו (ב, ד). ובו יבואר הפסוק ‘מרחוק ה’ נראה לי’ (ירמיה לא, ב). הכלל, כשהעולמות הם דבוקים בגשמיות שלהם אז אינם יכולים להשיג עבודת הבורא ברוך הוא, וכשהם מרחקים עצמם ומפשיטים מגשמיות שלהם אז הם יכולים להשיג עבודת הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז בפסוק ‘מרחוק’, כשאדם הוא מרוחק מגשמיות שלו, אז ה’ נראה לו. וזהו הרמז ‘ותתצב אחותו’, כי ‘אחותו’ לשון דביקות מלשון ‘מאחה’ (עי’ מו”ק כב, ב), מה שהוא דבוק בגשמיות שלו, ‘מרחוק’ להתרחק עצמו מגשמיות שבו, ‘לדעה מה יעשה לו’, ‘לדעה’ מלשון התחברות, ‘וידע אדם’ (בראשית ד, כה), ‘מה’ יעשה לו, שהאי”ן הוא השופע עליו תמיד, ותמיד הוא מקבל חיות מאת הבורא ברוך הוא, כי האי”ן נקרא ‘מה’:

ירמיהו פרק לא פסוק ב

מֵרָחוֹק ה’ נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד: