The book of Exodus continues the stories of Genesis in many ways but is discontinuous in one major detail. In Genesis brothers despise one another and fight for primacy, sometimes from the womb. In Exodus, the siblings Miriam, Aaron, and Moses get along and support one another through difficulties. True, at the golden calf incident Moses will chide his brother, and later in Numbers Miriam and Aaron voice criticism of their dominant brother, but for most of the stressful passage from slavery to revelation, they are a solid team.

Especially as they go to confront Pharaoh, Moses and Aaron present a united front. In Chapter 6, verses 26-28, the Torah uses an unusual expression, literally, “he is Aaron and Moses,” and then, “he is Moses and Aaron.” The singular pronoun הוא emphasizes their solidarity, and the reversal of order implies their equality.

Midrash Mekhilta notes the order reversal and links this to many other situations in which the Torah reverses order. For example, in the Decalogue Israel is commanded to “honor your father and mother” but in Leviticus 19 they are told, “revere your mother and father.” Likewise heaven and earth are also listed as earth and heaven, and the patriarchs are listed in reverse order in Exod. 3. The point is that all of these subjects are considered equal. The listing of Aaron first in this passage is unusual but sufficient to establish that the brothers were equals.

And yet, there are differences between Moses and Aaron. Aaron is first in age, but Moses is first in revelation, as Rashbam notes. Ibn Ezra points to the hierarchy in which God tells Moses that he will be like a god to Aaron, and Aaron will be like his prophet. The rare listing of Aaron first is an exception to prove the rule. They may both be important, but Moses is first among equals.

Later commentators read more nuance into this reversal of order. Moses Al Sheikh, reflecting the medieval mystical tradition, argues that when Moses refused his order to go to Egypt, he reduced his stature to some extent, making him dependent on Aaron. Furthermore, while Moses had great power, the end of the verse speaks about the exodus of Israel from Egypt “over their hosts” (עַל צִבְאֹתָם) which the mystics understand to refer to heavenly patrons that fought for Israel against Egypt. These heavenly patrons were the “eagles wings” that carried Israel out of Egypt. In other words, Moses had great and essential power, but in his hesitation he became dependent on Aaron, and even together they needed help from above.

The 19C Hasidic writer Zadok Ha-Kohen Rabinowitz of Lublin explains the partnership between Moses and Aaron in more affirmative terms. Moses had the unmatched capacity to encounter God, and that made him unbearably bright, like the sun. He alone could not have transmitted the Torah from heaven, because he was too much for the people. Aaron’s gift was the ability to cause the light of Torah to shine in the hearts of Israel, to explain the reasons for the mitzvot and bring them to the people. Both talents were required, and this is why the fraternal order is reversed in our portion.

We may discern leadership lessons for our own lives, even if we are not called to liberate our people from slavery or reveal Torah from heaven. It often feels that our leadership is greatly diminished from that of the earlier generations. Indeed, even earlier generations felt this way as we learned in Daf Yomi yesterday (Bavli Brakhot 20a) when Rav Papa asked Abaye why did earlier generations experience miracles, and we do not? Could it be that they were more learned than we are? No, they conclude—we actually learn a broader spectrum of Torah. Then why? Because our ancestors dedicated their lives to the sanctification of God. This notion of מסירת נפש, or handing over the fullness of one’s self to the task of sanctifying God and leading Israel is the key component. In this, Moses and Aaron truly were equals.

Such words set a high bar, perhaps an impossibly high bar, for us to attain. Nevertheless there are relevant lessons that we can claim: 1) Be humble in leadership, seeking a partner or partners, and make sure that they share the credit and are mentioned first at least some of the time; 2) Recognize that each leader has distinct talents, and that neither alone can suffice for the task; 3) While humility is a virtue, meekness is not. If you refuse to handle tasks for which you are qualified, it will diminish your potential and take away from your community; 4) Task differentiation is essential. We often need one person to focus on the big picture, and another on implementation of the details; both are essential; 5) Success depends not only on skill or wisdom, but also on attitude and heroic dedication.

Great tasks require great dedication, and if you wish to serve God and the people of Israel, this will take much of your life. That realization can be overwhelming, but none of us works alone. We have partners in our generation, and in those that came before and will follow. If you trust the mystics, then we have partners in heaven too, unseen forces that inspire and strengthen us for our essential tasks. In the end our tasks are no less important than those faced by Miriam, Aaron and Moses in Israel. We too are concerned with the physical and spiritual lives of our people; we too seek to redeem the oppressed from cruel enslavement; we too aim to study and teach Torah, so that all people may know the joy of insight and feel the glow of wisdom in their heart. Our tasks are worthy, and with proper intention and effort, we are worthy of fulfilling them. Be strong and of good courage, and enjoy the experience of leading with deep purpose.

מקורות

שמות פרק ו, כו-כח

(כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה’ לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: (כז) הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: (כח) וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

במדבר פרק יב, א-ג

(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי  אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: (ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה’: (ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה א ד”ה ויאמר יי’

ויאמר יי’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. שומע אני שהיה הדבר למשה ולאהרן כשהוא אומר ויהי ביום דבר יי’ אל משה בארץ מצרים (שמות ו כח) למשה היה הדבר ולא לאהרן. א”כ מה תלמוד לומר אל משה ואל אהרן. אלא מלמד שכשם שהיה משה כלל לדברות כך היה אהרן כלל לדברות. ומפני מה לא נדבר עמו מפני כבודו של משה. נמצאת ממעט אהרן מכל הדברות שבתורה חוץ משלשה מקומות מפני שאי אפשר. דבר אחר אל משה ואל אהרן למה נאמר לפי שהוא אומר ויאמר יי’ אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה (שם /שמות/ ז א). אין לי אלא משה דיין לפרעה אהרן מנין תלמוד לומר אל משה ואל אהרן הקיש אהרן למשה מה משה היה דיין לפרעה אף אהרן היה דיין לפרעה. מה משה היה אומר דבריו ולא ירא אף אהרן אומר דבריו ולא ירא. ד”א אל משה ואל אהרן. שומע אני כל הקודם במקרא הוא קודם במעשה כשהוא אומר הוא אהרן ומשה (שם /שמות/ ו כו) מגיד ששניהם שקולין זה כזה. כיוצא בזה אתה אומר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית /א/ א). שומע אני כל הקודם במקרא הוא קודם במעשה. כשהוא אומר ביום עשות יי’ אלהים ארץ ושמים (שם /בראשית/ ב ד) מגיד ששניהם שקולין כאחד זה כזה. כיוצא בדבר אתה אומר ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב (שמות ג ו) שומע אני כל הקודם בדבר הוא חשוב מחברו. כשהוא אומר וזכרתי את בריתי יעקב ואף בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם (ויקרא כו מב) מגיד ששלשתן שקולין כאחד. כיוצא בדבר אתה אומר כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב) [שומע אני כל הקודם במקרא הוא קודם במעשה] כשהוא אומר איש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט ג) מגיד ששניהם שקולין זה כזה. [כיוצא בדבר אתה אומר ויהושע בן נון וכלב בן יפונה וגו’ (במדבר יד ו) שומעני כל הקודם במקרא הוא קודם במעשה ת”ל זולתי כלב בן יפונה ויהושע בן נון (שם /במדבר/ לב יב) מגיד ששנ’ שקולים כאחת].

רש”י שמות פרשת וארא פרק ו פסוק כו

(כו) הוא אהרן ומשה – אלו שהוזכרו למעלה, שילדה יוכבד לעמרם, הוא אהרן ומשה. יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד:

רשב”ם שמות פרק ו פסוק כו

(כו) הוא אהרן ומשה – אהרן זה, שאמור שנולד לפני משה, ומשה זה הם אשר אמר י”י להם, הם המדברים וגו’. הוא משה, שאצל הדיבור היה הוא תחילה, ואהרן אחריו. ואצל הלידה מקדים אהרן למשה ולעניין הדבור מקדים משה לאהרן:

אבן עזרא הפירוש הקצר שמות פרק ו פסוק כו

(כו) הוא אהרן ומשה – הקדים שם אהרן בעבור שניו. ואחר שהזכיר שדברו אל פרעה, הקדים משה לגודל מעלתו, כי אהרן למשה הוא כמו נביא. והשם אמר אם יהיה נביאכם לא כן עבדי משה (במדבר יב ו – ז):

אלשיך על שמות פרק ו פסוק כו

והקדים אהרן למשה, על שסירב משה בתחלה, ואהרן הלך ודבר אל ישראל, ומשה לא היה רק כנטפל עמו, וזהו הוא אהרן ומשה. ושמא תאמר אחר שסירב משה, ישתלח אהרן לבדו ויעשה הוא את הכל. לזה בא הכתוב ופירש שני טעמים. א. כי לא היה מתוקן לגאלם כי אם משה לבדו, כמאמרם ז”ל (שמות רבה ב ד) על ומשה היה רועה (לעיל ג א), כל מי שנאמר בו היה, מתוקן לכך. משה לגאולה, מעין מרדכי שנאמר בו (אסתר ב ה) איש יהודי היה. והוא הגואל האמתי, האומר פקידה כפולה. ועוד. שנית כי הלא לא בלבד היתה הגאולה ההיא לישראל, כי אם לפמליא של מעלה שהיו שם גם כן עם השכינה בגלות. ולא עוד, אלא שהיה עתיד להוציא את ישראל על כנפי נשרים, שהוא כמאמרם ז”ל (מכילתא בא יד), כי פמליא של מעלה נשאום על כפים מרעמסס סכתה. ועל כן הוצרך לשליחות זה משה, שלמעלה ממלאכי השרת כבודו כמאמרם ז”ל (במדבר רבה יא ה):

וזה מאמר הכתוב, והוא שאחר אומרו הוא אהרן ומשה, שעם שהם נתייחדו לכך, עם כל זה בתחילה יוקדם אהרן למשה, על סירוב משה. ואל תתמה מה שאחר סירוב משה לא שימש אהרן לבדו, כי אם אהרן ומשה. כי הלא יש שני טעמים, כי על כן לולא נשתתף גם משה עם אהרן, לא היה אפשר לעשות. א. כי אמר ה’ להם הוציאו כו’, כלומר, כי להיות יחד משה עם אהרן, על כן אמר ה’ להם הוציאו וכו’. שאם לא כן, לא היה כח באהרן לבדו לכך. ועוד טעם שני והוא אומרו על צבאותם, לומר, כי לא בלבד היתה ההוצאה לישראל, כי אם גם לצבאות ה’. ולא עוד, כי אם שיוציאום על צבאותם, שיחשבו פמליא של מעלה שהם צבאות ה’ כאילו הם צבאות ישראל, וישאום על כנפיהם. וזהו אומרו על צבאותם, הוא עליהם ממש, כמאמרם ז”ל על ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט ד) כמדובר:

ר’ צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק במדבר פרשת קרח אות [ו]

ולהרגיש טעמי תורה זה הכח ניתן לאהרן שיאיר בלב ישראל כמו שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא שהיה כמו מלאך. דמשה ואהרן שניהם שקולים כמו שנאמר (שמות ו’, כ”ו – כ”ז) הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן. וכמו שמצינו (בבא בתרא ע”ה א) פני משה כפני חמה והיינו כמו יעקב אבינו שנקרא שמש וכמו שנאמר (בראשית ל”ז, ב’) והנה השמש ובמדרש (בראשית רבה ס”ח, י’) כי בא השמש אתא שמשא וכו’ והיינו שהיה כאדם הראשון קודם הקלקול שלא ידע כלל מרע וכתיב בו (בראשית ב’, כ”ה) ולא יתבוששו. ומשום הכי אמר יעקב אבינו ע”ה מה שקל שבקלים אינו אומר כן כמו שכתב רש”י (בראשית כ”ט, כ”א) וזה מה שאמרו בגמרא (בבא מציעא פ”ד א) שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון ובזוה”ק (ח”א קס”ח א) שופריה דאדם הראשון ממש והיינו פני השמש שהוא אדום כמו שאמרו (בבא בתרא פ”ד א) שמע מינה האי שמשא סומקתי היא. והוא שופריה דאדם הראשון קודם הקלקול שהיה מכהה גלגל חמה. וכן משה רבינו כשנולד נתמלא הבית אור. אך משה רבינו לא ידע כלל מזה ולא החזיק זאת למעלתו רק שה’ יתברך בחר בו לא למעלתו רק כמו מעשר שביררו הסקרתא. וכן אהרן שהיה שקול כמשה גם כן לא ידע כלל ולא החזיק כלל בעצמו למעלה מה שאין בו יצר הרע רק שבחר בו ה’ יתברך. וזה שאמרו (חולין פ”ט א) גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם וכו’ ועל ידי כן זכו משה ואהרן להיות משה שושבינא דמלכא להוריד הדברי תורה ואהרן שושבינא דמטרוניתא (זוהר ח”ג כ’ א) להאיר הדברי תורה בלב ישראל להרגיש טעמי תורה.

בבלי ברכות דף כ עמוד א

אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? אי משום תנויי – בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי! וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא! ואילו רב יהודה, כי הוה שליף חד מסאניה – אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן – ולית דמשגח בן! – אמר ליה: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם.